אני רוצה לכתוב על קנאה וחוסר אמון בזוגיות, אולי הכתיבה תגלה לי דברים חדשים שיצאו מתוכי.
קצת הקדמה-
נישאתי בגיל צעיר לגבר חסר כל מצפון פנימי בסיסי, שמהתקופה הראשונה לנישואינו שיקר עלי באופן תדיר, ובהמשך השנים בגד בי על ימין ועל שמאל, ובכל פעם שהייתי מגלה (וזה היה קל, הוא לא היה טוב בלהסתיר, ואני הייתי חשדניסטית) הייתי מתחרפנת, וסולחת, ונותנת צ'אנס, וממשיכה הלאה, לבגידה הבאה שלו עם האישה הרנדומלית הבאה.
כך במשך עשור, עשור שלם של כאבי לב ועינוי הנפש. עד שאזרתי אומץ וקמתי והלכתי.
היו עוד סיבות לפירוד, אבל זאת העיקרית.
כמובן שנשרטתי מזה, כי איך אפשר שלא?
אני זוכרת את תחושות הבושה, האשמה, השנאה העצמית, וההרס שחוויתי במשך השנים, זה צרוב בתוכי כמו ברזל מלובן, כמו קעקוע על הלב.
קעקוע מכוער.
שנאתי את זה שאני קנאית לו, ושאני לא מסוגלת "לשחרר".
אבל זו אני, לא יכולה להעמיד פנים, באהבה.
ונחזור להווה-
הייתי לבד בערך שנה וחצי, עשיתי סטוצים, היה לי כיף.
ואז הכרתי את רונית, מה שהחל כסתם יזיזות מבחינתי הפך לאהבה גדולה.
אנחנו בערך חצי שנה יחד מאז שזה הפך לרציני, ואני לגמרי רואה את עצמי מזדקנת איתה בטוב ובנעימים, היא באמת האדם המדהים בעולם כולו, ואני יודעת שיותר טוב מזה לא אמצא.
ואני באמת מאוהבת בה, והיא בי, ולמרות כל המורכבות,
ויש מורכבויות- אני בארון, בכל זהותי, גם הדתית וגם זו המינית.
ויש את הילדים שלי, והילד שלה ברקע, וזה לא קל לנהל ככה זוגיות בכלל.
למרות הכל
אני רוצה לחיות איתה את שארית חיי.
ועכשיו אני מקנאה לרונית.
היא נוסעת לחופשה עם האקסית, אילוצים טכניים.
ואני מתחרפנת פה לעצמי
בשקט
ואני יודעת, בשכל, שהיא לא תפגע בי, ושהיא אדם מוסרי ביותר, ושהנסיעה עם האקסית תעזור לה מאוד .
ובכל זאת קשה לי לקבל את זה.
ולהקשיב לאינטואיציות שלי אני לא יכולה, כי הן משובשות, איך אני בכלל יכולה לחשוב שרונית תבגוד בי?
החרדה משתלטת עלי ומשתקת אותי פיזית ממש
ומחר, מחר יום השנה לאונס שעברתי
לא השתקמתי ממנו עדיין, אפילו לא קרובה, וקשה לי, תחושות קשות מציפות אותי הבוקר.
מקווה שישתפר