אתמול אספתי את מספר שלוש מבית הספר. הוא נכנס מיוזע והקדים להגיד: אל תגידי אני יודע לבד. אני מזיע.
התעקשתי לנשק לו במצח. הילד דבר אמת. הזיע. ממש.
אחר כך שקע לרצף דיבור שנע מפרטי מידע בנושאים שונים, דיווח יבש על עלילות יומו בהביט האקדמי ועוד.
אחרי זמן מה עצר הביט אלי ושאל: ומה שלומך אמא? את מרגישה יותר טוב?
לרגע התבלבלתי. ואז עניתי שכן. אני כבר מרגישה יותר טוב.
ומתי תחזרי לכתוב שאל? את צריכה לכתוב את יודעת?
מאיפה אתה יודע שאני לא כותבת שאלתי.
כי את כבר לא משתיקה אותנו בימי רביעי אמר.
לרגע האטתי בכיכר בה נסענו. ומבטי ומבטו נאחזו זה בזה. והלב שלי התמלא הכרת תודה מהסוג הפשוט ביותר. המבוקש ביותר.
הוא רואה אותי, כך שר הלב שלי. והוא רואה הכל. לא רק את הגימגום ואי הידיעה והכבדות והאשמה. את חוסר החשק ואת אי הוודאות
הוא רואה אותי וזה בסדר. הוא רואה מכלול.
הנפש הלוליינית שלי לקחה אותי למסע נוסף. יש לה מטרה, הפנמתי. היא מנסה ללמד אותי משהו. זה לטובתי. אוקיי.
בסך הכל החומרים אותם חומרים. ואני, אותה אני. וכלב זקן, איך לומר לא ממש לומד טריקים חדשים.
ובכל זאת. הנפש שלי גררה את האני העייף שהפכתי להיות החוצה למרחב. ולרגע היה איום ונורא שם בחוץ. היה חשוף ומסנוור. והיה מואר מדי ואז חשוך מאד.
והיה זר. למרות ועל אף החומרים הישנים. קרוסלת האשמה-בדידות-מכאובים-מחסור- וכ"ו וכ"ו . משהו בסיבוב היה אחר.
הוא לא הסתיים. פרק המסע הנוכחי. רק שתנאי השטח השתפרו. מאד. וכבר בניתי בית עץ שלושה מפלסים בישימון אליו הושלכתי. וכבר יש עז חולבת וגינת ירק.
וכן. כמובן שרשרת דגלונים צבעונית בכניסה לחצר.
ובשעות אחר הצהריים אני יושבת בחוץ והרוח נושב ושקט. ואני מנסה לאחות. לתפור מחדש את חלקי מי שהייתי ומי שחלמתי להיות.
ואני מרימה עין עין בסבלנות אל שמיכת החיים שנפרמה לי. ואני סורגת מושגים שהרגשתי שנפרמו והפכו אבק.
וכבר הפסקתי לבכות. ולהתלונן על אי הנוחות שבמסע הנוסף הזה. והתחושה חזרה. אני מסוגלת להזיז את כל האיברים שלי. וזרימת הדם מהלב ואליו שבה לסידרה.
ובכל יום אני מגלה ניצן חדש, תלולית אדמה טריה, שלי. אני נזכרת שככה תקווה מרגישה. וכשמחשיך לי מבפנים אני נאחזת חזק חזק בי.
אני מזכירה לעצמי שאני יכולה. שזה אפשרי לי לחיות. להיות. להמציא שוב גם הפעם את עצמי ולהמשיך הלאה במי שאני.
ובסוף בכל בוקר עולה השמש ויום חדש מתחיל. וכמה משומשת שתהייה הקלישאה הזו זריחת השמש היא נחמה גדולה. הפשטות שבידיעה הוודאית האחת הזו היא עוגן ובטחון ונחמה.
בסופו של דבר החושך מסתיים ובא האור לדחוק אותו הלאה למקום אחר. לשמש תזכורת בצד השני של הכדור שיש גם וגם. ושלכל דבר יש זמן משלו.
בוקר של יום חדש.
[youtube GakHWgQdZ-g nolink]