בואו נדבר על העוזרת. לא זו ״הפרלמנטרית״, לא זו ״האישית״ ולא זו ״האדמיניסטרטיבית״, אלא על ה-עוזרת. זו שהתמכרנו אליה, זו שהתמכרנו לניחוחות הניקיון שהיא משאירה אחריה ושמקבלים את פנינו בשובנו מעמל יומנו לאחר שהיא נתנה את עמל יומה.
פלא העוזרת קרה לי באמצע שנות השלושים שלנו, כשעברנו לבית החלומות: בית קרקע, ז׳קוזי, גינה, חניה פרטית, עץ זית ו…עוזרת, כי איך אפשר לנקות לבד בית כל כך גדול? וחוץ מזה למה שרק לבעלי תהיה עוזרת? לעוזרת שלו קוראים ״העזר שנגדו״. כך הגדירו אותה חז"לנו – כך מד'אורייתא. בעלים מקבלים את ההטבה הזו בילט-אין מהרגע שהם נישאים, ו"העזר שכנגד" אכן עוזרת להם לפרנס, לגדל את הילדים, לבשל, לכבס, לקחת את הילדים לרופא, לשלם קנסות, לחדש ביטוחים, ללכת לימי הורים, לארח משפחה וחברים, לעשות קניות, לקחת ולהחזיר מחוגים, לקנות בגדים ונעליים לילדים, להכין להם סנדוויצ׳ים, לקלח אותם בערב ולהכין אותם ממורקים ומסורקים לאבא, שאולי יספיק היום לחזור בזמן ולספר להם סיפור לפני השינה.
אז עוזרת לא הייתה רק סמל המעבר לסטטוס חדש, לבית החדש, אלא must בבחינת סיוע הומניטרי לאישה המג׳נגלת.
אז נכון שרוב הזמן העוזרת ניהלה אותי: את החלון ההוא סירבה לנקות כי קצת קשה להגיע אליו; ארונות המטבח היו מחוץ לתחום; שידות להזיז – לבקש בעדינות ובמשורה; והמקרר? איך אפשר לבקש להזיז מקרר מאישה בת 56? לנקות את המקרר? ייקח לה יום שלם… ומה עם השאר? אבל באותם ימים האמנתי שחיי תלויים בעוזרת, ולו התבקשתי לבחור בין העוזרת לבין כריתת ידי הימנית, הייתי בוחרת באפשרות הראשונה ללא היסוס.
עם השנים, העוזרת שלי צברה ותק וזכויות, ומקיץ לקיץ העברתי לה – בנפש לא חפצה יש להודות – צ׳ק שהשמין משנה לשנה – על חופש, ביגוד והבראה. וככל שצברה זכויות ופיצויי פיטורין כך הצטבר הלכלוך בפינות אפלות וחשוכות של הבית. עם כזה ותק העוזרת הרשתה לעצמה לנקות מה שבא לה, אבל לפטר אותה – השם ירחם! שאני אשפשף?! וחוץ מזה: פיטורים – משמעותם תשלום פיצויים בגובה 15 אלף שקל וחמור מכך: בכלל אין לי אומץ לעשות לה את זה כי אני לא יודעת להיות מעסיקה קשוחה ואסרטיבית, אז מוטב להניח לה למרוח אותי ואת הבית שלי חמש שעות ולא להיכנס לברוך הזה, כי "לנקות אחרי העוזרת" הוא מנהג נפוץ בקרב מעסיקות – כמו גם "להכין את הבית לעוזרת".
אבל לא לעולם חוסן. אלוהים ברוב חסדו ראה בעוניי וסידר לעוזרת שלי בעיה חמורה בקרסול שאילצה אותה לצאת לפנסיה רפואית. אמנם יום הדין של תשלום 15 אלף השקל הגיע, אבל לפחות נפטרתי ממנה בדרך מכובדת ונפרדנו בדמעות כידידות. שוב לא תוכל לאיים עליי שתגיד אותי לשושנה מההסתדרות אם לא אשלם לה את תוספת היוקר האחרונה במשק. שוב לא אצטרך ערב קודם לרדות בבני הבית כי "מחר יש עוזרת" ו"נא להתפנות מחדריכם בהקדם ולהותירם נקיים מכל חפץ מושלך על הריצפה". שוב לא אצטרך לבזבז שלוש שעות בארגון הבית לכבוד כבודה. הרגשתי הקלה.
כאזרחית שומרת חוק שילמתי לעוזרת את כל מה שמגיע לה, בלי שנגיע לשושנה מההסתדרות, אבל אני תוהה איך נוצר מעמד הכלאיים הזה שבו אני נחשבת מעסיקה, המחויבת בכל התשלומים, אך פטורה מהוצאת תלוש שכר – דבר שכל מעסיק מחויב לו על פי חוק, ומצד שני יש עובד שפטור מהתנהלות מול מס הכנסה – כי המערכת מניחה שעוזרת בית לא תגיע לעולם לתקרת השכר המחייבת תשלום מס. יש כאן אי שוויון הן כלפי העוזרות (והמטפלות) והן כלפי עשרות אלפים של עצמאים במעמד "עוסק פטור", המשתכרים בערך כמו עוזרת בית, אך עדיין חלה עליהם חובת דיווח למס הכנסה. בעוד עוסק פטור זכאי למענק עבודה, הניתן למי שהכנסתו החודשית הממוצעת מעבודה ו/או מעסק גבוהה מ-2,050 ש"ח ונמוכה מ-6,600 ש"ח – עוזרת בית אינה זכאית לכך כי אין עליה כל רישום ומעקב.
במקרה של עוזרות הבית נראה לי שנוח למדינה להשית עליי את מימוש כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד, בעודה מתחמקת מתשלום מענק עבודה לסקטור שלם ששקוף מבחינתה – מענק שהיא עצמה יזמה וחוקקה מתוך מטרות נעלות של צמצום פערים ואי שוויון וחיזוק עובדים ברמות שכר נמוכות.
החוק קבע שמתקיימים ביני לבין העוזרת שלי יחסי עובד-מעביד – רק שבמקרה הפרטי שלנו, לא תמיד היה ברור מי כאן העובד ומי כאן המעביד.
איך זה אצלכן?