אני מקרבת את מכשיר הסמאטרפון לאוזנה של אמי. ראשה מונח על הכר ועיניה ספק פתוחות, ספק עצומות. צלילי מנדולינה מוכרים פורטים וממלאים את החדר.
בדומיית עלי שלכת, על פני שדות היום גווע.
היום גווע בחוץ, וכאן בתוך החדר גוועים לאיטם חיים שלמים. אמא, אני אומרת לה, אמא, את שומעת? זה השיר שלך. תנוחת ידה לא טבעית, ואני מנסה ליישר אותה,בזהירות, לא להכאיב לעצמות הבולטות. כף ידה הרזה, חמה ורכה, ואני משלבת בה את כף ידי.
אף שירה לא זורמת כאן מתוך הגן, ואף שבשבת לא סובבת. אל החדר הזה, נכנס בצעדים איטיים וחרישיים, זוחל במסדרון וממלא את הקירות, הסוף.
הוא מכוער הסוף. מכוער ומעליב ואין בו רחמים.
גם הליצנים המוזרים בתמונה שנתרמה על ידי עמותת הידידים למוסד הגריאטרי, התלויה במסדרון מול חדרה, אינם מצחיקים כאן איש. פניהם מוזרות. עיניהם עצומות למחצה. הם מציצים מן העצים, חלקם שרועים על האדמה, כאילו עבר כאן מלאך מוות של ליצנים, וקטף אותם אחד אחד.
פעם, מזמן, חגגתי בביתי יום הולדת הפתעה לאבי, וכשנכנסו הוריי לסלון הגדול, וגילו את כל חבריו מהצבא ומשכבר הימים, לא ידעו את נפשם מהתרגשות. ליאור ייני ישב אצלי בסלון, מלווה באקורדיון ושר את כל השירים הרוסיים, וכששר את מה יפיתם לי לילות מוסקווה, קם זוג, ביד חובקת מותן וכתף, ורקד במטבח בין מגשים עמוסים במלוחים ומתוקים.
אמא לא הפסיקה לדבר. אוי, הנה רותי, אוי אני מתעלפת הנה בתיה. איך לא ידעתי כלום?
שולה, אמר לה ליאור ייני, את השיר הבא אני מקדיש לך –בדומייה, וכולנו התגלגלנו מצחוק.
אמא, את זוכרת? הוא הקדיש לך את השיר. רחש מחולל החמצן מלווה את הצלילים.
מעל ראשה, ריבועי תקרה אפורים ומבטה תקוע בהם. אני מסיטה את מבטי החוצה, אל עצי האקליפטוסים הגדולים הנעים ברוח החמה, וכשאני מסתובבת לאחור, אני רואה מבעד למסך הדמעות, את האחות דוברת הרוסית, נשענת על משקוף הדלת, ובוכה. אנחנו מהנהנות זו לזו אין צורך במילים עכשיו.
אני לוחצת את ידה, זה השיר הכי יפה בעולם, נכון, אמא? פיה נע מעט, ואני מדמה שהיא לוחצת את כף ידי אליה, אל חלוק בית החולים, אל החזה הנושם מהר ובכבדות, אל המילים הכלואות בגרון, אל העלבון הזה של הסוף שאין בו זיכרון, או מאוויים וכיסופים, אל הגוף שהפך קליפה דקה, ואף אחת כאן לא עומדת על אם הדרך וזוכרת לילות אהבה.
אני מנתקת את ידי מידה של אמי, ומכבה את הסמארפון. שקט עכשיו כשהשיר מסתיים.
בחוץ מחשיך, ובחדר האוכל מחלקים עכשיו קערות דייסה, וריחן המתוק, הדביק, נישא אל החדר. קרקוש גלגלים במסדרון. מישהו צוחק ומישהו בוכה, ובכפר הרחוק, על גדול הנחל, אליו מתגעגעים כל השירים הרוסיים כולם, כבה עכשיו כוכב אחד.
http://www.youtube.com/watch?v=elhPI9dNEL0
