כל הלילה דיברנו על ההזיות שיש לנו כשאנחנו מאבדים את המציאות וחוזרים אל עצמנו עם חיבוקים ונשיקות, כדי להוכיח שאנחנו מאוהבים.
עצמנו הדפוק מאוים ומבוהל עד עמקי נשמתו כשהחיים מתחילים להיות שטופים בחבילות של אושר וזרקורים מאירים שהולכים להישאר איתנו אולי אפילו עד סוף החיים.
ההיגיון המעוות מכתיב שלא משנה כמה אנחנו דפוקים, וכמה אנחנו יודעים שאנחנו דפוקים, לא ניתן לסיכוי של משהו טוב לקחת לנו את השריטות. כי הרווחנו אותן ביושר. טיפחנו אותן עוד כשהיינו בבית הספר הפדגוגי לדפוקים מתחילים, ומשם רק שכללנו את החשיבה המוגזמת האובססיבית על מי ראוי להיות מאושר.
עכשיו יש לנו זוגיות מהסרטים שצוחקת בקול רם על השריטות שכל כך כיף לטפח. יש מערכת יחסים. יש ציפיות. כל הכבוד ולנו וכיף לנו שהגענו עד הלום. מאיפה שלא מסתכלים על זה, מדובר בנס.
הרוח שאחראית על הבראת הפצעים בעולם הביאה לנו את האושר הזה. שלום להפרעות האישיות, שלום לסימנים הסגולים על הנפש, שלום לשדים שיושבים על המוח, עושים לעצמם חגיגות על חשבון שלוות הנפש שלנו. שלום לחשיבה המקובעת. שלום לימים ולילות רוויי אלכוהול. שלום לבית הכלא של החשיבה המקובעת. שלום לשינה של חצאי ימים בלי לצחצח שיניים. עכשיו שקט. עכשיו טוב.
עד עכשיו הייתם בן אדם אחד, כמו שהטבע התכוון, ופתאום יש לכם זוגיות מדוגמת ואתם צריכים להפוך את כל העולם שלכם ולהתחיל לחשוב בשניים במקום באחד. למה. זה לא שהפרס הגדול כזה שווה.
והעולם מה. העולם נראה פתאום כאילו הוא מוכן להואיל בטובו להאיר לנו פנים ולקבל אותנו.
אנשים שפעם בקושי רצו להעיף בי מבט, רוצים פתאום שאהיה לידם בלי הפסקה.
הם אומרים שאני מקרינה משהו אחר. יותר טוב. שהפנים שלי מיושרות בלי העננה האפורה שמכערת אותי ומעיקה עליהם.
גם קודם הקרנתי, אבל עכשיו אני כבר לא נאנחת בקול, ואנשים מתמכרים לשמחה. פעם לא הייתי כל כך אטרקטיבית ליד שולחן שבת בבתים מעוצבים אך משמימים. הפחידו אותם המבטים העצובים שלי. ובצדק הפחידו אותם. הם יכלו לשמוע את הקולות בראש שלי יותר טוב ממני. ולכו תדעו, אולי זה מדבק, הבדידות.
אבל היום אנשים פתאום רוצים גם קצת מהחומר הזה שמסלק עננים מהפרצוף. פתאום אני 'חייבת כבר להגיע לארוחת שישי'. פתאום חסר לי 'שלא ניפגש בקרוב!'. פתאום החיים הם לונה פארק ואני פאקינג סינדרלה עם נסיך שאולי אין לו חרב נוצצת ובלורית מהממת, אבל בכל זאת. נסיך שאוהב למלמל ולהמהם לעצמו.
הלו! אני רוצה לצעוק אל הפרצופים המזויפים. איפה הייתם כל השנים? אולי הסתובבתי לידכם מתייפחת, אבל הייתי בדיוק אותו דבר. בוגרת סדנאות הסוד לשמחת החיים המתפרצת ורבי מכר להשגת השלום הפנימי מאת דוקטורים מאוניברסיטת השום דבר.
אז אנחנו מבטיחים 'לקפוץ בשבת'. כי זה נעים פתאום להיות בצד הזה של היפים. בעולם שבו אני-בסדר-אתה-בסדר, חובה שיעניין לך את התחת מה שהסביבה אומרת שאתה צריך לחשוב על עצמך. אחרת מה יהיה איתך.