בלימודי הפוסט דוקטורט שלי במכון וייצמן, חקרתי אוטיזם בעכברים.
מיד עולה השאלה, איך יודעים שעכבר הוא אוטיסט? אז עכברים כמו אנשים הם יצורים חברתיים
וכשהם לא מתקשרים אחד עם השני ישנה בעיה. לראות ילד כלוא בעולמו ולא מצליח לבטא את עצמו
וחסרי אונים לא להגיע אליו זהו קושי עצום, עצום מכדי להכילו. שמעתי לא מזמן הורה לילד אוטיסט
שאמר הלוואי ויכולתי להכנס לתודעתו, לשכון בין מחשבותיו כי אני רואה בעינייו שהן שם.
כך גם בסרט החיים- סרט מצוין, אוון סוסקינד,היה בן 3 כשהפסיק לפתע לדבר ואובחן כאוטיסט
גםאני שמיומנת בתיאוריה ומכירה את המונח ״אוטיזם רגרסיבי״, בו הילד מאבד מיומנויות אשר רכש,
הרגשתי צביטה בלב לראות את אוון הקטן המשתעשע עם אביו ולפתע נעלם, ההרגשה הזו שחייזרים חטפו אותו הייתה מדויקת.
במשך 4 השנים הבאות לא תיקשר עם אנשים מסביבו ולא ביטא שום רגשות, מחשבות ורצונות. עד שהסרטים המצוירים
של וולט דיסני בהם צפה בלי הרף, שימשו כחבל הצלה דרך המילים של דמויות המשנה המככבות בסרטים,
הצליח אוון לתקשר דבר אשר שינה את חייו ואת חיי משפחתו.
הקלסיקות של דיסני –״אלדין״, "מלך האריות" ו"בת הים הקטנה" נתנו לו כלים שימושיים שעזרו לו
להבין את המורכבות של הקודים החברתיים וסללו את הדרך שלו להתחבר מחדש אל העולם שסביבו.
עולם שבו חוויותיו אינן שונות מחויותיו של ילדים אחרים בגילו דוגמת הצקות שחווה בבית הספר,
אבל אצל אוון הכל מועצם בעולמו הפנימי ומרגישים זאת בסצינה ״מהגיבן מנוטרדם״.
הסרט מביא נקודת מבט נוספת, על בגרותם של ילדים עם צרכים מיוחדים שאינם יכולים להישאר לעד תחת
כנפיהם המגוננות של משפחתם והם זקוקים לעצמאות מסוימת. התרשמתי שבארצות הברית יש מסגרת מכילה יותר מאשר בישראל.
לצערי בזמן לימודיי במכון וייצמן, בשנת 2012 פנו אלי כדי שאעזור במיזם ״בית לחיים״,
בניית מסגרת מתאימה לבוגרים אוטיסטים, מהגיעם לגיל 20. בבית כזה גרים ביחד 24 אנשים תחת השגחה מתמדת,
צוות מקצועי מלווה, תעסוקה מתאימה ומענה כולל לצרכיהם. ברוב המקרים נשמר הקשר בין המשפחות לאוטיסטים
ומתקיימים ביקורים בסופי שבוע ובחגים, אבל הבית לחיים הוא הבית של האוטיסט, למשך כל ימי חייו.
קיימים בארץ כ-20 בתים לחיים והם פועלים בהצלחה רבה. תקציב בניית בית לחיים הוא כ-10מיליון שקל,
לא כולל רכישת או השגת הקרקע. המדינה לא מתקצבת זאת, וגם אלו"ט (האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים)
לא מסוגלת לסייע, בשל המצוקה התקציבית הגדולה. על כן המימון נופל כולו על כתפי ההורים,
וזו הסיבה לכך שיצאתי איתם למבצע התרמה, ממש כמו רבים וטובים אחרים שנאלצים לשנורר כסף,
בהיעדר תקציבים. מרגע שהבית נבנה, המדינה מתקצבת את הפעלתו באופן מלא. לא היה קל בכלל לבקש כסף מאנשים,
אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי, בוקרו של יום שישי בקניון רחובות, בניסיון להתרים כסף למען מטרה חשובה זו ללא הצלחה מירבית.
אגב, אחד הרגעים המכווננים בחיי היה בסרט ״מלך האריות״ לקחתי את אחותי לסרט כשאבי נפטר,
לתומי חשבתי שסרט מצויר ישמח אותה, נקרעתי מבכי כל הסרט ולעולם לא אשכח את הקטע הזה שמלווה אותי
עד היום שטימון אומר לסימבה: דברים רעים קורים נכון? שהעולם מפנה לך את גבו תפנה את גבך לעולם,
סימבה עונה במבוכה: לא כך לימדו אותי וטימון עונה לו אז אתה צריך מורה חדש, אקונה מטטה- אל תדאג,
אני באופן אישי לקחתי מורה חדש ומאז התחלתי לגדול באמת.
אני אכן מסכימה שלבמאי רוג'ר רוס ויליאמס מגיע פרס הבימוי הטוב ביותר,
הסרט יפיפה מלווה באנימציה מקורית ומרגשת, בתובנות על האוטיזם ומביא את סיפור חייהם המופלא של משפחת סוסקינד,
ומהווה תקווה לכל משפחה המגדלת ילד עם בעיות דומות וכמו שוולט דיסני האגדי שאחראי במידה רבה על חבל ההצלה אמר
"אם אתה יכול לחלום על זה , אתה יכול לעשות את זה״
ד״ר ליאת אדרי
