כשסיימתי לקרוא את הספר "אשמת הכוכבים", פני נשטפו בדמעות. התרגשתי מאוד.
מיד ניגשתי אל הבת שלי, שבהמלצתה קראתי את הספר והכרזתי: "זה היה הספר הכי טוב שקראתי".
לא האמנתי כמה ספר תמים אחד יכול לסחוף אותי למערבולת רגשות שכזו. בקלות.
בגב כריכת הספר נכתב: "קומדיה קודרת ומדוייקת להפליא", "קרוב מאוד לגאוני" ושבחים נוספים. בהחלט הסכמתי עם מה שנכתב אודות הספר.
"אשמת הכוכבים", רומן המספר את סיפורם של שני גיבורים, נער ונערה חולי סרטן. הייזל גרייס לנקסטר ואוגאסטוס ווטרס.
שניהם, ללא ספק, ההיפך מכל מה שתתארו בדמיונכם. כשאני חושבת על המחלה הארורה, התמונות שחולפות במוחי קודרות למדי.
הרומן בין השניים מלא בחיוניות ותקווה ומפיח אופטימיות גם כשצל האי-וודאות מרחף מעל ראשם.
המפגש ביניהם מתרחש בקבוצת התמיכה המיועדת לבני נוער המתמודדים עם מחלת הסרטן.
"בחור אחד נעץ בי מבטים. הייתי די בטוחה שלא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. הוא היה רזה, שרירי וארוך, וגימד את כיסא הפלסטיק הקשיח בגודל בית ספר יסודי שישב עליו.
היה לו שיער חלק וקצר בצבע חום מהגוני. הוא נראה בגילי, אולי מבוגר ממני בשנה, והוא ישב כשעצם הזנב שלו על קצה הכיסא, במין יציבה גרועה במיוחד,
יד אחת שלו חצי בתוך הכיס של הג'ינס הכהה שלבש". (עמ' 14)
זה אוגאסטוס.
"סובבתי את הראש, בגל של מודעות עצמית פתאומית לכל הפגמים הנוראים שלי. לבשתי ג'ינס ישן, שפעם היה צמוד עלי אבל עכשיו התדלדל במקומות הכי מוזרים,
וחולצת טריקו צהובה עם הדפס של להקה שאפילו לא אהבתי יותר. גם השיער שלי: היתה לי תספורת קצרה ומעוגלת כזאת, עם פוני די עבה, ואפילו לא טרחתי כאילו להבריש אותו.
מה שיותר גרוע, הלחיים שלי היו שמנות עד כדי גיחוך, נפוחות כמו לחיים של סנאי, תופעות לוואי של הטיפול.
נראיתי כמו בנאדם ממוצע עם ראש בלון. שלא לדבר על השוקרסוליים. ובכל זאת – הצצתי שוב לכיוון שלו והוא עדיין הסתכל עלי". (עמ' 14).
זו הייזל גרייס.
שם, בקבוצה, במקום בו כל התסכול, ההתמודדות והייאוש מתנקזים, ניצת משהו חדש.
"כי את יפהפיה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים והחלטתי לפני כמה זמן לא למנוע מעצמי את הנאות החיים הפשוטות ". (עמ' 21)
הקשר שמתחיל במקום בו התקווה קלושה מאפשר מבט בוגר ומפוכח על החיים. אבל עם המון הומור שחור והתמודדות מיוחדת ומעצימה.
שניהם אוהבים ספר אחד במיוחד וחולמים לפגוש את הסופר. בעיקר משום שספרו מסתיים באי וודאות מציקה. ספר נטול סוף.
מה שמעורר אצל הייזל גרייס רצון עז לקבל תשובות מהסופר עצמו.
"אם רק אצליח להישאר בחיים עוד שבוע, אדע את הסודות הבלתי-כתובים של אמא של אנה ושל איש הצבעונים ההולנדי. השפלתי מבט אל החזה שמתחת לחולצה שלי.
"אל תעשו בושות," לחשתי לריאות שלי. (עמ' 122)
הנערה עם הצינורית השקופה המורכבת בנחיריה ובלון החמצן הנגרר אחריה והנער שנמצא בהפוגה ממחלת סרטן העצמות מחפשים דרך להסתכל על הכל מזווית אחרת.
"המחשבה על זה שתצאי מהמחזור לא מצחיקה אותי." הוא אמר. "אבל ברצינות: יש חיים לאחר המוות?"
"לא," אמרתי, ואז תיקנתי, "בסדר, אולי לא הייתי אומרת לא באופן נחרץ. ואתה?"
"כן," הוא אמר, קולו מלא ביטחון. "כן, לחלוטין. לא כאילו גן עדן שאת רוכבת בו על חד-קרן, מנגנת בנבל וגרה בארמון עננים. אבל כן.
אני מאמין שיש משהו, כלומר, משהו. תמיד האמנתי בזה".
"באמת?" שאלתי. הייתי מופתעת. למען האמת תמיד קישרתי אמונה בגן עדן עם איזה סוג של פיגור אינטלקטואלי. אבל גאס לא היה מטומטם.
"כן," הוא אמר בשקט. "אני מאמין בשורה הזאת מתוך מכאוב מלאכותי. 'השמש העולה בהירה מדי בעיניה השוקעות.'
זה אלוהים, אני חושב, השמש העולה, והאור הבהיר מדי והעיניים שלה השוקעות אבל הן לא אבודות.
אני לא מאמין שאנחנו חוזרים לרדוף את אלו שנשארו בחיים או לנחם אותם או משהו כזה, אבל אני חושב שאנחנו הופכים למשהו." (עמ' 156)
עם תובנות ותשובות שהם בונים לעצמם החיים זורמים.
"אני מצטערת. הלוואי שזה היה כמו בסרט הזה, עם הפרסים והספרטנים."
"הלוואי," הוא אמר.
"אבל זה לא," אמרתי.
"אני יודע", הוא אמר.
"אין רעים."
"כן."
"אפילו הסרטן לא באמת רע: הסרטן רק רוצה לחיות." (עמ' 225)
והיו ביניהם הבטחות שלא תמיד היה ברור אם אפשר בכלל לקיים אותן.
"העולם," הוא אמר, "הוא לא מפעל להגשמת משאלות," ואז הוא נשבר, רק לרגע אחד, ההתייפחות שלו הדהדה חסרת אונים כמו רעם שלא מלווה בברק,
פראות איומה שחובבנים בשדה הסבל עלולים לפרש בטעות כחולשה.
ואז הוא משך אותי אליו, וכשפניו רק סנטימטרים מפני, נדר, "אני אלחם בזה, אני אלחם בזה בשבילך.
את אל תדאגי לי, הייזל גרייס. אני בסדר. אני אמצא דרך להישאר בסביבה ולעצבן אותך עוד הרבה זמן." (עמ' 197)
ועם כל הדמעות שהיו לי בעיניים כשקראתי את הספר. תמיד הבליח גם קצה חיוך.
"לפעמים אני חולם שאני כותב ספר זכרונות. ספר זכרונות שינציח אותי בליבו של קהל המעריצים שלי."
"בשביל מה לך קהל מעריצים כשיש לך אותי?" שאלתי.
"הייזל גרייס, כשאתה מקסים ויפה תואר כמוני, זו לא חוכמה לכבוש את לב האנשים שפוגשים אותך.
אבל לגרום לכך שזרים מוחלטים יאהבו אותך… זה כבר טריק לא פשוט בכלל". (עמ' 216)
אני כבר נכבשתי בקסמו של אוגאסטוס, עם או בלי ספר הזכרונות.
גם אתם עומדים להתאהב בו, בהייזל גרייס ובספר הנפלא הזה. והכיף הכי גדול – הספר עובד לסרט קולנוע בליהוק משובח ועולה לאקרנים ממש בקרוב.
אבל לפני שאתם הולכים ליהנות משני הגיבורים האלה בעיבוד הקולנועי, אל תחמיצו את הספר.
"אשמת הכוכבים" מאת: ג'ון גרין. בהוצאת הכורסא – ידיעות אחרונות, 2012.
בתמונה: גיבורי הסרט.
______________________________________________________________________________________________________________________
אהבתם את הפוסט? מוזמנים להירשם כעוקבים לבלוג שלי.
פשוט ליחצו על הכפתור: עקבו אחרי…