- צילום: יעל ברזילי, 2008 (סדרת הרעלות)
לפני 4 שנים, אחרי המחזה המבוים שנקרא "הבחירות באירן" יצאתי לרחוב, אני ומליוני אירנים, למחות נגד מעשיו של אחמדינז'אד. לפני הבחירות הוא שיקר ללא הרף בתקשורת על השגיו ולא חדל להעליב את המועמדים הרפורמיסטים ותומכיהם (שהיוו את הרוב).
ולבסוף הוא זייף את התוצאות, הכריז על עצמו כמנצח והחל בכהונתו השניה. אחמדינז'אד והמנהיג הרוחני ידעו שתמיכת העם מהם והלאה, והדבר עורר את כעסם. לפיכך הם פצחו ב"פעולות תגמול".
יצאנו לרחובות, להפגין בדרכי שלום, והבריונים שלהם התקיפו אותנו בגז מדמיע, אלות ורובים. ההתקוממות העממית הזו נמשכה חודשים אחדים. נעצרו אלפי אנשים, מאות עונו ועשרות נהרגו, ואז ירדה המחאה אל מתחת לפני השטח. המשכתי לצאת לרחובות בכל פעם ששמעתי על הפגנה, אבל מיספרנו הלך ופחת, שהרי רבים נעצרו.
כשבתי הכלא התמלאו החל הממשל לשחרר בערבות חלק מהאסירים. הם שוחררו אחרי חודשים של עלבונות ועינויים. מפחד שאזוהה, אינני יכולה לפרט את הדברים שראיתי ושמעתי. בכל מקרה, הממשלה לא מאפשרת חופש פעולה למשוחררים בערבות.
את יודעת, אם הממשלה תדע שאני בקשר עם ישראלי כלשהו, אני יכולה לקבל גזר דין מוות כ"מרגלת של הממסד הציוני"!
בארבע השנים שעברו מחשבותי ותקוותי נעים ונדים. בתחילה הרגשתי שאי ציות שאינו אלים לא יקדם דבר – אנחנו צריכים להלחם! אבל עכשיו כשיש לי ילד – הסכנה מוחשית יותר. לפעמים אני חושבת שאסור שנרד לרמת הבריונים של הממשלה. הם נמצאים בעמדת הכח, המשחק שלהם אינו הוגן. הם ינצחו ואני אפסיד בקרב ואאבד את שאריות כבודי. ימים אחרים אני מקווה שכח חיצוני יבוא לעזרתינו, אבל אני מבינה שאף אחד לא יטרח לעשות זאת רק למען זכויות האדם שלנו. לרוב אני שרויה בהרגשה שאין מוצא. ארצי היפה היא הכלא שלי והיא גם תקבור אותי. לעולם לא אחזה בדמוקרטיה אמיתית או חופש בארצי. הדיקטטורה תשאר פה גם אחרי מותי.
בד בבד עם מחשבות אלה, עדיין נותרה בי תקווה. אולי אחרי לכתו של המנהיג הרוחני, העם ישתמש במומנטום כדי להפטר מהממשלה, או אולי משהוא אחר יהווה טריגר לכך.
אבל אין לי שום תקווה ממשית לעתיד. ככל שאני זוכרת, תמיד המצב נהיה יותר ויותר גרוע. הלוואי והייתי מאמינה בניסים.
אינני מאמינה.
הבחירות המתקרבות היוו עבורי טריגר לפרסם סדרת כתבות על אירן, ולהאיר את הנקודה שכה חשובה לשירין: אירן היא לא רק נשק גרעיני. אירן היא מעוז של הפרת זכויות אדם בוטה. התחלתי בפוסט צבעוני ואופטימי על חיי היומיום דרך אופנה ומגבלות לבוש – פוסט צבעוני שזכה לתהודה הרבה ביותר. בעקבותיו פוסט אורח של אישה אירנית שחיה מחוץ לאירן, מסבירה את הפוליטיקה האירנית מהזוית שלה. עבור הישראלי, כל המנהיגים האירנים דומים זה לזה – אנחנו מדרגים אותם לפי מדד אהדת ישראל שלהם ותשוקתם לפצצות גרעין. עבור תושבי אירן, מדובר בזכויות הפרט – ההבדלים בין המנהיגים תהומיים. למרבה הצער נושא זכויות הפרט אינו משאבים, ולא פצצת גרעין. הוא גורם לשאר העולם לפיהוק גדול.
יש פוסטים נוספים שחשבתי לכתוב בנושא, אבל אז הגיע אלי הטקסט שתאר יום בחיי אישה אירנית, אישה שחיה כל חייה באירן. לא הזמנתי אותו, היא מצאה דרך לשלוח אותו אלי. היו ויש עדיין חששות כבדים. אמנם ננקטו צעדי זהירות, אבל הסכנה קיימת. "תודה שאת מפרסמת את זה" היא כותבת "חשוב שיהיה דיאלוג בין אירנים וישראלים, ואם את יכולה לשלוח לי את התגובות? אני רוצה לדעת מה אנשים בישראל חושבים". אני חוששת, חוששת מאוד. היא זו שלוקחת את הסיכון. אני שואלת שוב אם היא בטוחה שכדאי לפרסם. ואז היא שולחה לי את הטקסט שפירסמתי פה. על תקווה ויאוש.
