כמעט בת 45.
ועדיין לומדת. מה זה לומדת. ישנם ימים שהתחושה המוזרה ששוב עליתי לכיתה אלף מכה בי. רק שהפעם אין דורית המורה ואין חצאית פרחונית של אמא.
לומדת להסתדר. לסדר. למיין, בעיקר בתוכי. הבית סדום ועמורה.
לומדת לתמרן. בין שעות ילדים לשעות עבודה. לשינה. לאהבה. לרגע להיות בשפל ורגע לשמוח ממש.
בין להיות מה שהייתי למה שעכשיו.
לומדת להיות בעלים של אוטו. של חשבון בנק נכלולי. של פנקס חשבוניות. של כמה לקוחות.
לומדת לשוט בזרמים שמעולם לא ניווטתי בניהם. המים שוצפים והנוף טס.
לומדת מציאות. לומדת למדר. לומדת לנשום עמוק ולחכות. בחיים לא האמנתי שאתרגל סבלנות ככה.
לומדת שהזמן באמת משחק תפקיד חשוב. באופן שטרם חוויתי. משתדלת לתת לדברים זמן.
לומדת לצעוד בחוף החם. להיות בזה.
מגלה כמה קשה לי לזוז. כמה אני נאחזת בשאריות אחרונות של מי ששכנעתי את עצמי להיות. כמה אני מסובכת בכבלים של שנים על גבי שנים. כמה אני שונה מכולם ועד כמה אני בדיוק כמו כולם.
הכביסה נערמת דרך קבע. והכלים במחזוריות קבועה. הכלבה מזדקנת. וגורת החתולים מיללת בלי הפסקה.
הגורה שלי מנסה לעשות לעצמה סדר בימים שלי ושל הקירח. הגדולים כבר יודעים.
בטוש תכלת היא ופרח המתבגרים מסמנים את הימים שלו על לוח שנה ובסגול את שלי.
בלילה אחרי הסיפורים היא חופנת את לחיי בכף ידה ולוחשת לי אני אוהבת אותך עד ארץ סין ובחזרה. והלב שלי עף ומתפרק בו זמנית.
כל אחד מארבעת ילדי עוסק בטוויה מחדש של חייו שאחרי הסערה. האחד טווה בהמולת שעטנז של רעש ושיער פרוע. האחרת בשקט חיוור.
חצי שנה חלפה מאז עזבנו את הכפר הירוק. מאז נכנסה לפועל הפרדה שלנו. ימים קבועים לו ולי. ריטואל כמעט קבוע. פרט לאירועי איכילוב. פרט לאירועים מיוחדים.
אני לומדת איך במקביל אפשר שיהיה אוויר ולא יהיה אוויר. איך במקביל הלב שלי נוסק לגובה רב ומתרסק לרסיסי לב שבור. איך במקביל נפרסת לפני מפת דרכים חדשה והיא ברורה ונגישה לי כאילו כתבתי אותה בעצמי ובשבריר שניה בעיפעוף עין אני מאבדת את הדרך וצוללת אבודה.
אני מגלה איך חלומות יכולים להתגשם במציאות. ועד כמה לפעמים כשזה קורה אני עומדת מולם משותקת. טסה במהירות האור אל עבר המשאלה שמתגשמת ומתרסקת אל תקרת הזכוכית של מה שאני חושבת שאני לא יכולה להיות.
לפעמים החבטה מעירה אותי. ואני מיישרת קפל בבד משפשפת ברך חבולה ולוחשת: תהפכי להיות את. תפרחי.
לפעמים דמעות מלוחות של הלם ותוכחה מלוות את כאב הבומס המהדהד. רצית ככה. הנה קיבלת. את לא יכולה. ה"דיפולט" מנהל את העינינים.
פורטת את נישואיי לפרוטות. לא רוצה להניח לפירוק הזה מבלי לדעת. מבלי להבין איך זה קרה. ומה ומתי. ויש ימים שהכל ברור לי ואני שלמה. ויש ימים שכלום לא מובן. ורק תמונתו של הקירח בקצה הרחוב הקצר במעיל אפור ובזקן עומד שם בפגישתנו הראשונה ופותח כף יד קפוצה מכילה אסופת פרחי גדר חיה של לב תל אביב.
והעיסוק בזה אינו לשם עינוי אלא לשם צמיחה והבנה וסגירת מעגל וקצוות פרומים.
ובין לבין ובמקביל לכל זה זר רענן של פרחי שדה מלבלב בי. שן ארי וכובע הנזיר ודגנית כחולה כחולה. ורקפת ונורית בארגמן ועלים של לוף והכי חשוב ציפורני חתול ונרקיס חצוצרה צהוב בוהק. ולכל אלה יש שם. ותלתלים ועיניים שרואות אותי ממש. ומקום להיות בו. ולב שפועם לצד זה שלי. זאת אהבה אחרת. בוגרת. שיש בה יופי שלא תארתי שיש כמותו. ויש בה סבלנות ועדינות שלא הכרתי. אהבה של נשים. לא ילדות. ויש בה אין סוף שמיים. וקרקע פוריה. ויש לה אופק. ונדרשים בה איפוק וסבלנות. ושותפות.
אני לומדת שאפשר ללכת מכל מקום לאיזה צד שרוצים.
צריך ללכת. ולבחור צד.
ולקום למחרת בבוקר ולשמור לעצמי את הזכות ללכת אחורה. לצד השני. או למקום אחר.
אפשר. אני יכולה.