אנחנו בנות חורין, לא? אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות (במסגרת החוק), אנחנו יכולות לבחור במה נעבוד, איפה נגור, עם מי נתחתן, איך נבלה את הזמן. אנחנו חופשיות לבחור במה שנרצה. אבל רגע, בואו נדמיין מצב שבו אנחנו נותנות לקבוצת אנשים גדולה לבחור בין תפוחים ובין אגסים, ואנחנו שמות לב שרוב מוחלט מהקבוצה בוחרות בתפוחים, לא היינו חושבות שאולי יש משהו שמשפיע עליהם לבחור כך ולא אחרת? שאולי הבחירה שלהן לא היתה לגמרי חופשית? וכשאנחנו רואות שמסלולי החיים של רוב האנשים בחברה שלנו דומים מאוד, מה זה אומר? שכולנו באמת בחרנו באופן חופשי באותו המסלול? או שיש גורמים שמשפיעים עלינו לבחור לחיות דווקא בצורה מסויימת?
יש שני סוגי השפעות שמקטינות את החירות שלנו. סוג אחד אלו חוקי הטבע והנורמות החברתיות. אלו הכבלים החיצוניים לנו. להתנגד אליהם זה או בלתי אפשרי (במקרה של חוקי הטבע) או יגרום לתשלום חברתי כבד (במקרה של נורמות חברתיות). הסוג השני הם כבלים פנימיים, נסתרים. כבלים שמשפיעים עלינו לא פחות מחוקים ונורמות חברתיות, אבל לפעמים אנחנו כל כך מזדהות איתם, עד שברור לנו שהם חלק מהטבע.
בניגוד למה שג'ון לוק טען, תינוקות לא באים לעולם "טבולה ראסה" – לוח חלק. יש לנו אינסטינקטים ותכונות גנטיות שמשפיעות על ההתנהגות שלנו. מיד אחרי הלידה התינוקת יודעת שכשיש לה משהו בפה, היא צריכה למצוץ כדי שיהיה לה אוכל. היא יודעת שהיא זקוקה לאוכל הזה כדי להתקיים. היא יודעת שכשיש רעש חזק, היא צריכה לנסות להיאחז באמא כדי שתשמור עליה. היא יודעת שהיא חסרת אונים וכדי לשרוד היא צריכה שהמבוגרים מסביב ירצו לדאוג לה. היא יודעת שכדי שאמה תרצה לטפל בה, היא צריכה למצוא חן בעיניה, כך תהיה לאמא מוטיבציה לתת לתינוקת אוכל והגנה. מהר מאוד התינוקת לומדת מה מוצא חן בעיני אמה ומה לא. התינוקת לומדת לחייך חיוך חברתי כשהיא רואה את אמא שלה מגיבה בשמחה לעוית של פה. וגם את הצד ההפוך התינוקת לומדת- כשאמא כועסת על תינוקת בוכה, היא לומדת שהיא צריכה להסתיר את הכאב שלה, כדי שאמא תמשיך לאהוב אותה.
גם כשאנחנו גדלות, וזקוקות לאהבת הסביבה, אנחנו דואגות שיאהבו אותנו על ידי אותו מנגנון – אנחנו שמות לב מה הסביבה אוהבת ומה לא, ודואגות לעשות מה שכן. הבעיה היא שבגיל צעיר, אנחנו עדיין לא יכולות לעשות הפרדה בין מה שהסביבה רוצה לבין מה מה שאני, ולכן הקולות החיצוניים מופנמים. אנחנו מתחילות להאמין שמלכתחילה רצינו את מה שלמדנו שהחברה רוצה מאיתנו. אנחנו מתחילות להאמין שהאמונות וההתנהגויות מבחוץ, הם באמת שלנו מבפנים. כולנו מכירות את השלב הזה שאנחנו פתאום מגלות שאנחנו אומרות משפטים שההורים שלנו היו אומרים. בדרך כלל זה מזעזע אותנו. אבל מה עם המשפטים שכל כך טבועים בנו, שאנחנו כבר לא מזהות אותם כמשפטים של מישהו אחר? "אם לא ארויח הרבה כסף, אין לי ערך", "אשה צריכה להיות יפה ונחמדה", "גבר צריך להיות חזק וקשוח", "העולם הוא מקום מסוכן, צריך להיזהר מכל אחד", "אם רק תקני את זה, תהיי מאושרת", כל אחת והמשפטים ששמעה, כל אחת והכבלים שלה. כמה כבלים יש על המחשבה שלנו. וכשהמחשבה שלנו כבולה, איך אפשר לצפות שנבחר בחופשיות? כמו בליל הסדר, הצעד הראשון ביציאה לחרות היא לשאול שאלות: באמת? באמת הערך שלי תלוי בכמות הכסף שיש לי? מי אמר שאשה צריכה להיות יפה ונחמדה? מי החליט שגבר צריך להיות חזק וקשוח? אולי העולם הוא לא מקום מסוכן בכלל? האם באמת אהיה מאושרת בגלל הדבר הזה?
יכול להיות שנגלה שאנחנו באמת מאמינות במה שהאמנו קודם, אבל אחרי ששאלנו את השאלות, זאת תהיה אמונה מתוך בחירה, או במלים אחרות, מתוך חירות.
חג חירות שמח!
