אסיר עולם / ג'יין הארווי בריק

רומן מסעיר שיש בו כמעט הכל . דרמה, עצב, חמלה, אהבה גדולה כנגד הסיכויים, לעיתים קצת דביקה אך בעיקר מרגשת.

ג'ורדן קיין, אסיר משוחרר, מגיע לעיירה בה גדל לאחר ריצוי של שמונה שנות מאסר. כאשר נכנס לדיינר המקומי, הוא נזרק משם הבושת פנים.

טורי דלייני שבדיוק החלה שם את עבודתה החדשה מזדעזעת לנוכח ההתנהגות הבוטה של בני העיירה ורוצה אחריו עם הקפה שביקש.
כך מתחיל הרומן המרגש שלפנינו.

טורי היא בתה של המטיפה וויליאמס, ובמסגרת השחרור על תנאי שלו, ג'ורדן מבצע עבודות בגינתה של המטיפה.
כשג'ורדן פוגש שוב בטורי, הוא נוכח לגלות שהיא היחידה בעיירה שאינה יודעת מיהו, על מה ישב בכלא. הוא מופתע מאוד מהישירות שלה. לטורי אין מעצורים, היא שונה, היא חריפה, והיא יורה הכל החוצה. פיה וליבה בהחלט שווים.
בניגוד לשאר תושבי העיירה, היא אינה שיפוטית כלפיו, והיא היחידה שמוכנה להקשיב לו באמת.

ג'ורדן כובש באישיות שלו, וכנראה שלא רק בה. הוא בנוי לתלפיות, הוא חתיך וגבוה, והוא בעיקר נפש פצועה ומדממת.
ג'ורדן מלקה את עצמו כל העת, ומאשים את עצמו אשמה בלעדית במה שאירע.
תאונה מצערת אחת הרסה חייו וגרמה לו לחיות חיים שאינם שווים דבר.
הוא מייסר את עצמו יומם וליל, ומתפלל שהוא היה זה שמוצא את מותו באותה תאונה טראגית.

טורי נמצאת שם לצידו, מצליחה להגיע אליו וניתן לומר אף להצילו. להצילו מעצמו, ולהאמין כי בסופו של דבר, וכנגד כל הסיכויים, יכולה להיות גם תקווה.

"הוא האמין שהוא רוצח. אבל זה לא משהו שקיים בעולמו? הקם להורגך השכם להורגו? זו השאלה שכל אחד מאיתנו עשוי לשאול את עצמו ברגעים אפלים: למען מה אהיה מוכן למות? למען מה אהיה מוכן להרוג?" (עמוד 100)

תושבי הכפר תורמים (בלשון המעטה) אף הם לתחושת האשמה האיומה, והנורא מכך הוא שהוריו, אף הם מתייחסים אליו כאל רוצח. הם כבר מזמן לא רואים בו בנם.

החוויה שלי היתה קשה בקריאת התחושות של תושבי הכפר וההתנהגותם אל ג'ורדן. ובכלל בכל הנוגע להוריו, לאימון, היו קטעים שפשוט לא יכולתי לשאת.
בעיני זה היה מוגזם, קיצוני מדי, דווקא נוכח הנסיבות, וגרם לי לתחושות מאוד קשות. היו רגעים שממש התעצבנתי.
אם זו היתה כוונת המחברת, היא הצליחה בגדול.

לסיכום רומן דרמתי ומאוד מרגש, קצת מותח, קצת צפוי אך מקסים. אהבה כנגד כל הסיכויים כבר אמרתי?

קריאה מהנה.