אנשים טובים באמצע ניו יורק

מתי מתחילים להנות? זו השאלה הנפוצה ביותר בפורום ה"רילוקיישניות" שאני חברה בו בפייסבוק. מתי מתחילים להנות לעזאזל? מתי מתחילים לאהוב את העיר, את האנשים, להכיר חברים, להירגע? בקיצור, מתי מתחילים להרגיש בבית?

השאלה הזו עולה שוב ושוב בפורום. ולכל אחת יש עצה, טיפ, מהניסיון שלה, מניסיון של אחרות. לחלקן לקח חצי שנה, לחלק האחר שנה שלמה. יש כמובן גם את אלו שהסתגלו תוך שלושה חודשים, אבל הן מעטות.

בקיצור, זה לוקח זמן.

אז כן, אני גרה בניו יורק. למען, האמת במנהטן, אולי המקום הכי מרכזי ומבוקש בעולם. וכן, יש פה הכל מהכל. אני מכירה את השפה. את התרבות. זה לא זר לי. לא נשלחתי לזימבבואה, מה שנקרא.

אז לאיזה דברים אני בכל זאת צריכה להסתגל??

וואו, המון! –

קודם כל, לקור. כבר כתבתי על זה פה בהרחבה אז לא אפרט, אבל בוא נגיד שזה אלמנט מרכזי בהסתגלות של דייר חדש בתפוח הגדול.

לקצב. ניו יורק לא עוצרת, היא לא עוצרת לשנייה. ואו שאתה עולה על הרכבת (או על הסאבווי, לצורך העניין), או שאתה נשאר מאחור. אין זמן לחשוב, אין זמן לעכל. הכל קורה כאן ועכשיו ומציף אותך מכל הכיוונים. בתור תייר זה נחמד. נחמד לשבוע, שבועיים. אבל לך תחיה עם זה שלוש שנים.

וצריך גם להסתגל לשפה. כן, אני מדברת אנגלית, נדמה לי שאפילו די בסדר. אבל אלוהים, כמה שהם מדברים פה מהר. והסלנג, הסלנג הזה הניו יורקי. גם אליו צריך להתרגל. כמו למשל – “Have a good one”, האמרה הזו שהם חוזרים עליה בכל מפגש במעלית, בדלת, בחנות, באוטובוס. כמה שבועות פלוס כמה ארועים מביכים גרמו לי להבין בסוף למה הם מתכוונים – הם בסך הכל מחליפים את ה”have a good day”, ב-“have a good one”, אבל עד שהבנתי את זה, אלוהים…

המגוון. יש פה הכל מהכל – אוכל מכל הסוגים, אנשים מכל הסוגים, מיליון שפות, תרבויות, מנהגים. אז הילד הסיני בגן של נעם לא אוהב שנוגעים בו, כי ככה זה אצלהם, והילד היפני לא אוהב שמסתכלים עליו, והילד האמריקאי גונב את הצעצועים לכל הילדים האחרים, ולכל זה צריך להסתגל. להבין מאיפה כל אחד מהם מגיע, להפנים שלכולם פה יש קשיים. ובעיקר בסוף בסוף להבין שהכל פה זה כמו גטאות קטנים. הסינים הולכים עם הסינים, הספרדים עם הספרדים, היפנים עם היפנים.

וכן, גם הישראלים עם הישראלים.

כי אפרופו הרשימה הזו של הדברים שאליהם צריך להתרגל – אין דבר שעוזר להסתגלות יותר מאשר חברים. ובשלב הזה חברים ישראלים. אז הבטחתי לאבא של נעם לכתוב פוסט חיובי, לשם שינוי, ואולי פה זה המקום – לפני שהגענו הייתי נורא צינית, נורא צינית לגבי הבועה הישראלית. אני, להתחבר עם ישראלים? מה פתאום! באתי לניו יורק, יצאתי לעולם הגדול, אין לי שום צורך בזה!

לקח לי בדיוק יומיים להתעשת ולהבין שאין כמו הישראלים. פשוט אין. כי המונח אנשים טובים באמצע הדרך זו לא קלישאה פה. ממש לא. כבר עכשיו אני יכולה להגיד שהכרתי פה חברה טובה שהצילה אותי מכמה רגעי משבר לא פשוטים. שפשוט היתה שם. היא בשבילי, ואני בשבילה. לפעמים בדברים הקטנים – איפה הסופר הכי זול? איפה קונים אוכל לתינוקות? או איך לעזאזל מוצאים פה דירה? ולפעמים בדברים הגדולים, הגדולים באמת – כמו כמה זמן ייקח עד שאני ארגיש פה בבית? כמה זמן?

כי בזה התחלתי אבל בזה גם אסיים. אין נוסחת קסם. בינתיים אני לא מרגישה בבית, וזה טבעי. ויכול להיות שזה ייקח עוד קצת זמן. אבל חשוב לראות קדימה, לצפות ולקוות. ובינתיים להיעזר באנשים הטובים באמצע הדרך. ולהגיד תודה על שיש אותם. כן, גם בניו יורק, בתפוח הכל כך גדוווווווול.

אנשים טובים באמצע ניו יורק.