מחר, אני מגיעה עם המשקפים החדשים שלי אני אומרת כחורשת סוד אפל ל 2 חברים מהכיתה ( כיתה ד 2 אם אנו עוסקים בקטע הקטנוני של החיים) ."איזה מגניב אני מת.ה על משקפיים" כל אחד מהם צוהל בקול . אני מספרת להם בלחש שבטח יצחקו עלי ושאני מתביישת( בכל זאת אני הראשונה בשיכבה -שהיא משקפופרית ועוד בשכונה שבה גדלתי… זה כמו להצהיר בקול שאוהבים ללכת לבית ספר או חלילה ללמוד). והם מבטיחים לי בביטחון ששמור רק לילדים בגיל הזה שמחר הם ילוו אותי לבית הספר ונראה מי יתעסק איתי . אני גרתי בקצה השכונה והם בקצה השני ובית הספר היה באמצע הדרך, היה עלהם להגיע לבית הספר ומשם להמשיך ולהגיע אל הדרך שבה הלכתי. הם ליוו אותי ביום ראשון ואף אחד לא הוציא מילה בנושא.
זמן אחר, תקופה אחרת בחיים -תלמיד (שאני לא המורה האישית שלו) שואל אותי אם אני צריכה עזרה ואני אומרת "תודה, אני מסתדרת" והוא ממלמל בחצי טרונייה מתחת לשפם הטרי "ממתי את מבקשת עזרה…הרי את לא תבקשי גם אם תצטרכי"…
ולמה נזכרתי בשני האירועים הללו כי היום עם הפז"מ חיים שלי בטרשת -ראשית היום הצהרתי בקול שאני לא יכולה לעשות משהו ולא היו לי נקיפות מצפון פנימיים ודיאלוג עם עצמי של "אוף איזה מסכנה אני מצטיירת בעיניי האחר" ושנית כשקניתי לי כריך והבאגטים הטריים עם הרייח המשכר טרם יצאו ( אח"כ אני מקטרת בקול בלי להתבלבל שגלוטן לא טוב לי…) , הציע לי המוכר לשבת והוא ידאג לכל השאר אז במקום לבטל את דבריו ולהגיד שהכל בסדר ( אלק בסדר- למי אני מוכרת את אשליית ה"בסדר" בחיים), התיישבתי בצד. הוא מצידו בלי הרבה גינונים מצא אותי בין כולם ולקח הזמנה. כאשר הגיעה ההזמנה גילתי ששכחתי לבקש ממנו משהו ,ובלי הרבה שאלות פנימיות בקשתי מהאדם הראשון שהיה בזווית העין שלי שיפנה למוכר בשמי. נדהמתי מהנכונות של האדם שמולי והתעוזה שלי.
תוך כדי בליסת הסנדוויץ התחברו לי היום שני האירועים הללו מהעבר הרחוק- קרוב עם הכרה שלמרות הגי'פה היומית שאני נאלצת להתבוסס בה, עברתי דרך ארוכה מאז זוג המשקפים הראשונות שלי והבושה ההיא- אוי הבושה, כמה דברים אנחנו לא עושים לטובתנו בשם אותה בושה. כן גם הפחד ההוא בפגישת המחזור -שלא יקבלו אותי כמו שאני ויהלכו לידי על ביצים…
היום מצאתי את ההכרה והבנה שאני לא מתביישת בדברים שקוראים לי בחיים- זו ממש לא הבחירה שלי אבל הדרך באיך להתמודד איתם היא כול כולה שלי.
אני נשארתי- אני -עם משקפים, עם טרשת, נכון, שמידי פעם אני צריכה לנהל שיחות צפופות עם עצמי, ולנער את המחשבות והמעשים.
אבל בסך הכל אני – נשארת -אני.
