גדלתי בשכונה מקסימה. שהייתה מקום בטוח. מגוון נעים ושליו.
במרחק כמה רחובות גרו סבתא וסבא שלי. בית הספר היסודי היה ממול לבית. גם המכולת. הקצב. זה שמכר מסמרים וזה שמכר נורות חשמל.
הצופים היו באמצע, בין הבית שלי לבית של סבתא וסבא. אבל כשגדלתי המיקום שלהם השתנה: הצופים הפכו להיות לב החיים כל היתר היה רקע.
הכרתי כל מרצפת. כלאדם שעבר ברחוב. כל ילד. הכרתי את תנועת האוטובוסים. את היום של הסיפרייה הניידת. את זמני חלוקת הדואר.
הילדות שלי הייתה חוץ ורחוב וחילופי עונות. והיא הייתה אחריות בלתי מתקבלת על הדעת. ופנים של בית צבעוני עד סחרחורת ומלא כל טוב וחסר היה בו משהו ומשהו היה בו עולה על גדותיו.
אני לא מרבה לחשוב על הילדה ההיא. המחשבה עליה מכווצת לי את הלב. לפעמים אני חוששת ששיקרתי לה. שזנחתי אותה שאיכזבתי.
היא, עידית הילדה מעוררת בי עצב, וצער ואיזו תחושה הורית כזאת.
אני זוכרת בעיקר בדידות ואיזו בהלה ונדידה בדמיונות וכמיהה וגעגועים. ואיזה נסיון להבין את היומיום ואת החיים ובכלל.
החודש האחרון הפגיש אותי איתה. זה התחיל בחמשת הימים שבהם המתנתי למותה של אמא בטיפול נמרץ.
לאחר שנים של נקיטת עמדה ברורה של מבוגרת 24\7 מול אמא. הרשתי לעצמי להתפרק כמו ילדה, כמו בת שנפרדת מאמא שלה. זיכרונות רחוקים עלו ובאו. תחושת עצב עמוק על העובדה שלא אהייה יותר בת שלה. לפחות לא על פני האדמה הזאת. ולא עלו החשבונות. והמציאות לא בילבלה אותי, כי במציאות את תפקיד האמא שלי שמתי באיזור דימדומים לא ידוע מכיוון שאמא לא ממש עשתה אותו וכל נסיון שלי להעניק אותו לנשים אחרות היה חלקי, גם אם טוב חומל ומכיל, רק חלקי.
אחר כך בימי השבעה היא ישבה לצידי. עידית שהייתי. עינייה בוהקות בכחול של קטנים. רגליה נעות בתנועה קופצנית. והיא סקרנית.
הבחנתי בנוכחותה. בחיי. ציפיתי לחוש ברוחה הכבדה של אמא, כפי שנהגה לאיים עלי. אבל לא. אני ישבתי לידי.
החודש התחלתי שני תהליכים משמעותיים. האחד, למידה שנתית ב"מרחב מודעות" והשני, תהליך שנקרא "לרזות מהראש" שניהם תהליכים תודעתיים. כאלה שגורמים לזולת כזה או אחר למצמץ קלות או להרים גבה או שתיים.
באופן שאינו מפתיע בשני המקומות דובר בילדה שבי, בלהתחבר אליה. אל עידית הקטנה.
הבנתי שהיא הקדימה אותי. היא באה אלי.
וכשהסכמתי היא ביקשה לעזור לי והושיטה לי יד וביקשה שארד איתה בגרם המדרגות הלוליני אל פעם מזמן. היא לקחה אותי לחורשה שהייתה מאחורי הבית בו גדלתי שם נהגתי להסתובב בין עצים פורחים בורוד מלכותי. בין עצי החורשה הורודים פרח עץ אחד לבן. הייתי הוא. כך חשבתי. הוא היה העץ שלי.
עמדנו אני ואני לידו והבטתי אליה. אל הילדה המתוקה שהייתי. לא נראיתי מבולבלת עצובה או מוזנחת. לא נראיתי מוטרדת או באי שקט. נראיתי ילדונת מתוקה תכולת עיניים וסקרנית ממש. החורשה הייתה עולם ומלואו והריצה בין העצים הפורחים הייתה הרפתקה.
הייתי בסדר. אני בסדר.
השנים שחלפו. האירועים, הטובים והמרגשים ואלה הקשים. ההרווחות האובדנים. הקילוגרמים שעטפו אותה לאט לאט עד שנעלמה ממני.
היומיום, הפחד, הו הפחד שהפך דייר של קבע בחיי. הפחד והחברים שהצטרפו אליו, ההססנות, אי הידיעה, הוותרנות. תחושת האשמה שעיבתה אותי והרחיקה אותה הקטנה ממני.
ומדי פעם ההבלחות שלה, שלי שהייתי להזכיר שהכל בסדר, בחורשה הפורחת, שהושתקו על ידי עוד טלפון מהבנק עוד משהו לאכול שימלא את החור שפערתי בי.
איזו התבלבלות.
מאז שבאה אלי, עם העיניים האלה היא לוחשת לי בפנים "תני לי לעזור לך" אני הקטנה.
ואני חושבת. שאולי זאת הזיה, אבל נו טוב, כבר היו לי גרועות ממנה.
ואולי זה קישקוש והמצאה שלמה. אבל כבר קישקשתי ג'יבריש לא פעם.
ואולי. ואולי אולי נחלצתי לעזרתי. וגייסתי את כוחותי הטובים. את המקור, אותי האופטימית הסקרנית ההרפתקנית לטובת הריפוי. ההקלה. המשך הדרך.
אז שלום לך מותק. טוב שבאת. בבקשה תשארי.
כאן במקלעת השמש. שבי.
ע