חרדה, פחד.
כולנו חווים את זה, למדתי שלפעמים פחד יכול להניע אותנו דווקא לעשייה.
אבל כשהחרדה דפקה לי בדלת, בפעם הראשונה לפני כ-5 שנים,
היא הפכה להיות ה"בנזוג שלי". המערכת יחסים הכי ארוכה לי…
בסופ"ש האחרון, אני נפרדתי מהמערכת יחסים הכי ארוכה שלי, החרדה.
זה התחיל כמו בכל ריב… בכי, צעקות, אני מתקשרת לחברות לקבל עצות, להטיח ב"חרדה" שהיא לא בסדר ואני עשיתי הכל מושלם.
באיזשהוא רגע… חשבתי על פתרונות, שיגרמו לי להתמודד סוף סוף עם גורם המריבה- מה הטריגר שמפעיל לי כל פעם מחדש את החרדה.
חשבתי עם עצמי, בעודי נאבקת עם בכי, רעידות בכל הגוף ושרירים מכווצים כמו לפני קרב היאבקות…
מי הבנאדם, והסיטואציה הראשונה שאני נזכרת כשאני חווה את החרדה.
חוויתי חרדת נטישה.
התחלתי לדמיין את כל הרגעים שבו אני הרגשתי שנוטשים אותי, מהילדות ועד למקרים האחרונים שעושים לי צביטה בלב.
נשמתי… נשמתי שוב…. אפילו ביקשתי מחברה קרובה שתגיד לי שהכל יהיה בסדר ושהיא אוהבת אותי.
המוח התחיל להגן על עצמו, לדרוש תשובות. לא לוותר לעצמי. להבין מה הטריגר שמפעיל אצלי את החרדה,
ולפרק אותה לגורמים. באותו הרגע, זה לא הכי קל, הגוף מאותת לנו ש"אנחנו בסכנה".
התקשרתי לאותו האדם שיצר אצלי את החרדה לפני הרבה שנים (זו היתה הדרך שלי להתמודד מול הבעיה).
שיתפתי אותו במה שאני מרגישה, וציינתי לפחות פעמיים, שאני לא מאשימה אותו,
אלא משתפת אותו, בשביל שאני אוכל להשתחרר מזה. ביקשתי עצה, ביקשתי הדרכה, הרגשתי מספיק בנוח להגיד לו שאני חלשה ושאני צריכה עזרה.
כשהוא הבין שאני לא מאשימה אותו בכלום, אלא חולקת איתו את החוויה, הוא עשה את כל מה שביכולתו, בשביל לתת לי להרגיש שייכות. כבר עשיתי לעצמי חלק מהעבודה.
"חיבקתי" את החרדה. לא התנגדתי לה. למדתי להקשיב לה, למה היא מאותת לי כל פעם מחדש. יש לזה סיבה, הרגשות שלנו לא צפים סתם.
הם רוצים ללמד אותנו משהו. במקרה שלי, זה לימד אותי להפסיק להיאחז בהתנהלות שכבר לא משררת אותי, וזה להיות נאהבת על אנשים, מתוך הסיבה שאני מפחדת שהם יעזבו אותי.
פה העבודה האמיתית שלי התחילה. לפרק את הרגשות לגורמים, ולקבוע מטרה חדשה, כדי שנוכל להיפרד מהישנה בשלום.
הרבה רגשות צפו לי באותו הרגע, אבל הכוח שלי לרצות לשנות, להפסיק לסבול בתוך המוח של עצמי, היו חזקים ממני. די, הגיע הזמן לשינוי!
אמרתי ל"חרדה" שלי שאני אוהבת אותה, ושאני שמחה שהיא הגיעה ללמד אותי שיעור בחיים, אבל דרכנו נפרדות כאן באהבה גדולה.
היא עזרה לי, ועבודתה נגמרה כאן.
זה תהליך יותר ארוך ממה שרשמתי, אבל ההתחלה והנחישות, הרצון לאהוב את עצמי להעריך את עצמי בצורה בריאה, היא כבר חצי מהדרך.
במאמר הבא, אחלוק איתכם את הדרכים שבחרתי לטפל בחרדה.
תודה שהקשבתם,
מ.