אני רואה

אותך.
את הצד שלי את הצד שלך
את הגלגל שמסתובב שם בנבכי המחשבות
את המנוע, את השיקול
אני מחפשת להבין
כי אין מצב שיש אנשים רעים
יש חייל שרע לו
יש אדם שסבל בילדותו
יש ירח לקוי שהוסתר והוצלל
אבל לא
אני לפעמים לא רואה את כל התמונה
המשקפיים שלי צרות בכוונה
כי העולם הזה גדול עלי
יש בו כאב שמפחיד אותי
יש בו גם טוב שאין דומה לו
אנשים גדולים
אנשים קטנים
ואני תמיד עומדת באמצע, רואה אותו, רואה אותה
שומעת את המחשבות והלחץ, את המנוע הקטן שבפנים
וכל כך מבינה, עד שהלב יוצא מגדרו
והלב לא מת על לצאת מגדרו. זה מלחיץ אותו, זה גדול מדי.
אולי בעצם המשקפיים דווקא יותר מדי פנורמיות, אני רואה כל מה שאפשרי, לא רק את הדיעה שלי
אני רואה את הגאה והנעזב, המוערץ והמשתרך, השמח והבודד.
והלב יוצא לכולם, כאילו היו ילדים קטנים וחסרי פרופורציה.