מה היתה צריכה לעבור האישה הזו, כדי שלא תהיה מסוגלת לומר לי
את אהובה, ומקסימה, וטובה בדיוק כמו שאת, ילדתי. ואני שמחה שבאת לעולם.
?!
למה כשהיא אומרת יש לי שלושה ילדים
כל מה שיש לה להגיד עלינו זה אחד עורך דין, אחד טייס ואחת מהנדסת???
ואיך היינו בעיניך כבני אדם? ואיך כבני משפחתך? ומה היופי שבנו? ומה הכשרון הייחודי לכל אחד מאיתנו? וממה נהנית במיוחד איתנו?
ולמה שמחת שהיינו בחייך?
מה אהבת בי בתור תינוקת?
ומה הצחיק אותך כשהייתי ילדה?
במה התגאית במיוחד כשהייתי תלמידה?
ומה הפתיע אותך כשהתבגרתי?
מה ראית בי כאשה? וכאמא בעצמי?
—
אני זוכרת רק רגע אחד, שתפסתי אותה נפעמת ומעריכה, אותי על הדרך שלי.
זה היה כשנה וחצי לפני הסוף .
עד שאיילי היה בן שלוש, היא היתה מגיעה אחת לשבוע, לזמן סבתא-נכד, ועוזרת לי. היתה לוקחת אותו מהגן בריכבה, מביאה אותו הביתה, רוחצת לו ידיים. משחקת, מספרת סיפור. מאכילה. עד שהייתי מגיעה.
אח"כ סבלה משלבקת חוגרת והתחילו כל מיני מכאובים ונפילות, והיא נחלשה, והצטברחה, ואיילי ואני היינו מגיעים אליה, אחרי הצהריים, לשעתיים כולל ארוחת ערב, וטסים חזרה הביתה, כדי שהוא יוכל לישון בשעה סבירה.
יום אחד, כבר סיימנו את הארוחה ואת הבילוי אצל אמא, והתחלנו להתקפל בחזרה הביתה. אמא נתנה לו כהרגלה ביצת קינדר, שגרמה לריב ביני לבינו. הוא כעס עלי ובכה. ואני כבר לא יודעת אם זה בגלל שלא הסכמתי שיאכל אותה מיד, או שכעסתי שלא אמר תודה לסבתא, תהיה הסיבה אשר תהיה, איילי זעם ובכה.
עצרתי הכל. הורדתי את התיק. התיישבתי מולו על הרצפה בגובה שלו. ודיברתי אליו בשקט. בהתחלה כדי להרגיע, אח"כ כדי ללמד, ולעזור לו להבין. ובסוף כדי לרתום אותו וגם להחזיר בחזרה מעט חיוך וחיבוק. עשרים דקות נמשך הדבר. הרבה זמן. וכל הזמן הזה בשקט, בסבלנות דיברתי אל ליבו, אל עיניו, אל ההיגיון שלו. דיברתי איתו.
אמא היתה המומה. עד כמה הילד חכם, מבין ומשתף פעולה, ומעד כמה אמא שלו סובלנית, מדברת אליו כמו אל אדם שווה בין שווים, מסבירה, מקשיבה ומשוחחת. ומאיפה לעזאזל אני יודעת לעשות את זה? כי איתי אף אחד לא עשה ככה…
נתתי לו מקום מכבד. לא שופט. ראיתי את הקושי שלו, לא כעסתי על הסצנה בדיוק דקה לפני שהולכים. הבנתי שקשה לו, הכלתי את הכעס שלו, ואותו הכועס והמתוסכל, ועבדתי עם זה, עד ששנינו יכולנו להיפרד מאמא ממקום טוב. זה דרש ממני סבלנות והקשבה אבל היה שווה את המאמץ.
אמא הביעה כל כך הרבה פליאה כאילו לא ידעה שילדים יכולים לנהל כאלו שיחות בוגרות וכאילו אמהות לא יכולות לנהל כאלו שיחות עם ילדיהן.
כי לא היו בינינו כאלו שיחות. מכבדות. רואות את האחר. מקשיבות. משתפות ברגש, ורק אח"כ בעובדות.
אמא היתה עיקשת. על פניו נראתה אשה מאד עדינה, קשובה ורגישה. ובפרט כשליד אבי נראתה השקטה. כי אבא היה סוער, וקולני ודעתן.
אבל היתה לה את הדרך שלה, שנראתה לה נכונה ו… זהו. ואני, ממקום מתוסכל של ילדה שלא עד הסוף רואים אותה, ולא עד הסוף מקבלים אותה, ולא מחזקים אותה ולא מביעים הערכה בפניה, הייתי צועקת מכאב, מצער, מתסכול, מכעס ומחוסר אונים.
אני רואה את ילדי היום
ולא מבינה איך אפשר שלא להתפעל מהם
מיופיים
מחוכמתם
מהיותם
מעוצמותיהם
מיכולותיהם
מכישרונם וכישוריהם
איך אפשר לראות ילד, שיצא ממך, ולא "לעוף" עליו, להתפעל ממנו, להעריץ את פלא הבריאה. לא של הטבע. לא של אלוהים. שלך!!??
איך יכול להיות שבגיל 25 כל מה שהיה לך להגיד עלי זה שאני מהנדסת.
שלא לדבר על זה שבגיל 25 כבר היה לי עודף משקל שלא היה לרוחך
וכבר חמש שנים שחייתי עצמאית בדירה שכורה, וניכר היה שאינני בלבוסטה וזה לא לרוחך
ולא הייתי נשואה וגם זה… לא לרוחך
ו…
כל כך הרבה דברים לא עשיתי by the book
ועדיין
איך התלתלים שלי?
איך ה-IQ שלי?
איך הכשרון שלי בשירה? בציור? בכל דבר שאני עושה בידיים?
איך אני כדודה?
איך אני בחריצות? באחריות? בבגרות? ברצינות?
אני מהממת. DAMN IT !!!
למה לא יכולת להגיד לי את זה???
