הוא הסתכל עליי המום ״מיס, את לא יכולה לעלות על האוטובוס הזה, אסור לי״ הוא אמר. הסתכלתי בעיניו, הסתכלתי על היושבים באוטובוס, כולם בלי יוצא מן הכלל כהי עור, סקרנים. שלושת חבריי שהכרחתי להצטרף אליי ביקשו שארד מהרעיון.
הייתי אז בת 14. השנה היתה 1987, שנה שבה עברתי עם הוריי לדרום אפריקה לשליחות פרטית. התגוררנו בעיר בשם בלומפונטיין. בשנים האלה עדין משטר האפרטהייד שלט והמראות היו קשים. קשים מנשוא עבורי.
מה היא עושה הלבנה המשוגעת הזאת, אני בטוחה שזאת המחשבה שעברה להם בראש.
עמדתי עוד כמה שניות בכניסה לאוטובוס של כהי העור והלב שלי נקרע. נכנעתי. יכולתי לזהות את הפחד שלו בעיניים לבלגן שחשב שאני רוצה לעשות. הוא לא הבין אותי. ירדתי מהאוטובוס והדלת שלו נסגרה והוא נסע. אני זוכרת היטב את המראות הבלתי נתפסים של אוטובוסים נפרדים ללבנים ולכהי עור, שירותים נפרדים, מקומות מחייה, קניות והכל בהפרדה איומה שהלב שלי לא יכול להכיל. הייתי במכוון נכנסת לשירותים של כהי העור אך לעלות על האוטובוס שלהם לא הצלחתי בעיקר כי כוונתי לא הובנה נכון. באתי בטוב אבל לא האמינו לי. הייתי נערה מתבגרת, בת 14 שהגיעה מבועה שמורה היטב, עטופה בצמר גפן, בת טובים, תמימה שבטוחה שהיא יכולה לשנות את העולם והחיים.
כמה שנים לאחר מכן למדתי במכללה לחינוך בישראל ונודע לי ממש במקרה שבפינת החי מאכילים נחשים באפרוחים חיים. נכון, הם היו אמורים להיות מתים אבל בפועל בשק השקוף והאיום היו עשרות פגרים אך חלקם חיים. עובדה זאת לא הפריעה לתת אותם כארוחה לנחשים. היו גם שקנאים אומללים באותה פינת חי והלב שלי לא ידע להכיל את הצער. התארגנתי ביוזמה מאורגנת כנגד הנהלת המכללה הכוללת הפגנות, שלטים ומכתבי מחאה ודרישה להפסיק את האומללות הזאת של האפרוחים והשקנאים. בסופו של מאבק הצלחתי והחיות שוחררו והופסק משלוח האפרוחים בשקים הנוראים.
שני המקרים הללו, האוטובוס הנפרד של כהי העור והאפרוחים, נצרבו לי בלב כשני רגעים בהם נשבעתי. נשבעתי שלא אהיה בשקט ולא אעמוד בצד כל עוד חוסר צדק משווע הפוגע ורומס זכויות אדם או כל יצור חי יהיה קיים אני אעשה כל שביכולתי כדי להפסיק אותו שם למעלה, מול הגורמים החוקיים שקובעים ומחליטים. לא חשבתי שאהיה עורכת דין. חוסר אמונה ביכולת השכלית שלי אבל גם ידיעה שאיני קרוצה מהחומר האנושי הקשוח הזה שדרוש ומחייב שיתקיים בעורך דין. הלב שלי רגיש, רגיש מאד ואני לא יכולה לשאת עוולות, חוסר צדק ופגיעה בחלשים ולקח לי המון המון שנים לקבל את העובדה שלצערי אני לא יכולה לשנות את העולם אבל אני בהחלט יכולה לחולל שינויים.
שמעון פרס היה שמי השני. במשך כל חיי פעמים רבות אנשים קרובים אליי טענו שאני שמעון פרס שעושה שלום סביב כל האנשים שסובבים אותה. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה לי קשה לקבל העובדה שאנשים לא מדברים או רבים בניהם. גדלתי לתוך חיים משפחתיים מורכבים בהם במהלך השנים נדרשתי לא לדבר עם כאלה ואחרים ושנים רבות הייתי מנותקת מבני משפחה בלי להבין לפעמים על מה ולמה אנחנו לא מדברים. אולי זאת הסיבה שהיתה בליבי רגישות מיוחדת לאנשים שרבים כי כשהייתי שומעת את שני הצדדים, כל אחד בנפרד, הבנתי מיד שהם אוהבים וסתם רבים על שטויות או על אגו או רצון לקבל הכרה או סתם טיפסו על עץ גבוה ולאו דווקא טוב להם בברוגז הזה שלהם. הייתי מתערבת בניהם בלי שהם יודעים או מרגישים. ״את יודעת, דיברתי איתה עכשיו היא אמרה לי שאת חסרה לה״ הייתי ממציאה ונוגעת בליבה. מפה לשם הייתי פונה לצד השני ואומרת ״דיברתי איתה היא מצטערת שאתן לא מדברות״. וכך הצלחתי לחבר ולגשר בין אנשים דבר שאני עושה עד היום, כל הזמן ולאו דווקא במודע או רצון להתערב.
ברקע של חיי סכסוכים משפחתיים מורכבים במשפחה הגרעינית שלי שהביאו אותי לחשוב שאני חייבת ידע משפטי. רק להשכלה ולידיעה, חשבתי לעצמי. לעתיד לבוא שיהיה, כך סברתי, רווי בהליכים משפטיים. בתוך תוכי האמנתי שאני לא יכולה להיות עורכת דין. אני לא קרוצה מהחומר הדרוש. לב רגיש אוהב וחומל שהתברכתי לא נמצאים ברשימת התכונות של עורכי דין טיפוסיים, כך באמת האמנתי.
בסופו של יום ברגע אחד של אומץ הגשתי מועמדות ללימודי משפטים, התקבלתי וסיימתי בהצטיינות. בתחילה חשבתי להמשיך לאקדמיה ולהישאר שם אך משהו דגדג בי. כבר בלימודים בחרתי להתנדב בקליניקה של הסיוע המשפטי וכך הכרתי את שי"ל = שירות יעוץ לאזרח ביהוד. המפגש שלי עם סוגיות משפטיות אתגרו ורתקו אותי. פתאם בערה בי תשוקה לנסות להיות עורכת דין. סיימתי התמחות בבית משפט השלום אצל כבוד השופט מוקי לנדמן ז״ל. ״את סניגורית בנשמתך״ הוא אמר לי בסיום אחד התיקים המיוחדים שהוא שפט, ״את עורכת דין אמיתית״. וכך היה. בתום ההתמחות קיבלתי הרישיון והפכתי להיות עו״ד.
לימים תרגמתי את הרצון שלי לעזור לאנשים ולשנות את עולמם בעבודה משותפת עם לשכת הסיוע המשפטי כשהייתי עורכת דין חיצונית מטעם משרד המשפטים. ייצגתי בתיקים חריגים וקיצוניים שמיטב התסריטאים לא דמיינו ולא חשבו עליהם. הכרתי את החיים האמתיים והצלחתי לחולל שינויים, קטנים אבל גדולים עבור אנשים ובעלי חיים.
לפני כעשור הגשמתי את הייעוד שלי בחיים והפכתי גם למגשרת עם התמחות וניסיון רב של פתרון סכסוכים משפחתיים מורכבים.
רק במקום אחד כשלתי.
רק במקום אחד לא הצלחתי להיות עורכת דין אמיצה ולוחמת צדק. רק במקום אחד לא הצלחתי להיות מגשרת ולגשר בפצע המדמם של ליבי.
לא הצלחתי במשפחה שלי. בשבילי זה כבר מאוחר מדיי. שילמתי מחיר כבד על הכישלון והפחד ששיתק אותי. במקום אחד ויחיד לא הצלחתי להיות עורכת דין כנגד כולם ולגשר. אחי עידו, אח שהיינו בנתק מעל לשני עשורים, נהרג פתאם ככה באמצע החיים בתאונת דרכים.
הטרגדיה האישית שלי הדגישה לי את הייעוד והמטרה שלי בחיים. לעשות הכל כדי למנוע עוד שברון לב בתוך משפחות כעורכת דין ומגשרת. מטרה אחת עומדת לנגד עיני – למנוע ממשפחות נוספות לחיות חיים, חיים מדממים של חוכמת הבדיעבד וחרטה על כך עד סוף ימיהם. כבר למעלה מעשור אני מגשימה את הייעוד שלי להיות גשר מעל מים סוערים וגועשים. לפני שיהיה מאוחר עבורם, מאוחר מדיי באופן סופי ובלתי חוזר. המסר שלי בחיים : "אל תגידו מחר, אל תגידו אחר כך, היום הוא היום, עכשיו כי לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר".
תאמינו לי , אחת שיודעת.
