.
.
באינספור הסערות שפוקדות אותנו מבוקר עד ליל מתברר שחלף עבר לו גם איזה כעס יוקד במיוחד על מרב מיכאלי ש… רחמנא לצלן… מדברת בלשון נקבה. חצופה שאין דברים כאלה. חבר פייסבוק שנתפס בעיניי כאדם רחב אופקים, ליברלי, מתנגד לעוולות השלטון ובעל דעות שאני מזדהה עם רבות מהן תפס אותי לגמרי לא מוכן כאשר פרסם פוסט בו הוא פונה אל מרב מיכאלי כך: "את בן אדם רציני שאני מאד מעריך. לא הגיעה העת להפסיק עם הגימיק הזה של דיבור בשפת נקבה?" ועל כך גם הוסיף: "ת'כלס, יש לנו שפה עשירה ויפה. למה לקשקש עליה בטוש? למה לצרום את האוזן עם הגישה הנרקיסיסטית ילדותית הזו?"
לפני שאגיד מה דעתי בעניין השימוש בלשון נקבה, הנה האופן בו אני מפרש את המשפטים הנ"ל:
את בן אדם רציני שאני מאד מעריך – ראשית, אני, הגבר, נותן לך, האישה, ציון. אבל כידוע אין ארוחות חינם. קיבלת ציון אז עכשיו שבי בשקט בזמן שאני נותן לך בראש.
לא הגיעה העת להפסיק עם הגימיק הזה של דיבור בשפת נקבה? – אז קודם כל קבענו שזה גימיק. אין כאן שאלה, יש כאן ציון עובדה. כלומר אישה, שהכותב כאמור מאד מעריך, מעבירה שנים מחייה בדיבור בשפת נקבה פשוט כי בא לה טוב הגימיק הזה. הפניה היא פניה של מבוגר לילדה. הילדה עסוקה בגימיק והמבוגר מסמן לה (כלומר מחליט עבורה) מתי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק עם השטויות.
ת'כלס, יש לנו שפה עשירה ויפה – רוצה לומר אני, הגבר, הוא זה שמחליט מה עשיר ומה יפה. וכמובן שמה שעשיר ויפה זה דיבור בלשון זכר.
למה לקשקש עליה בטוש? – ושוב, הגבר הבוגר פונה אל הילדה השטותניקית, שברוב ילדותיותה מקשקשת על דברים יפים בטוש. פויה. נו נו נו.
למה לצרום את האוזן עם הגישה הנרקיסיסטית ילדותית הזו? – ללא ספק סיום בקרשנדו עוצמתי. חטא משולש יש לנו כאן. את גם צורמת את האוזן (אוזנו של הגבר כמובן) עם הדיבור הזה שלך, את גם עושה את זה כי את נרקיסיסטית (תכונה שכל הגברים חפים ממנה אגב) וכדי שלא נצא פטורים בלא כלום הרי את גם ילדותית.
אבל את בן אדם רציני שאני מאד מעריך, כן? (ואגב – את בן ואת אדם, אבל יאללה, אני אחליק לו את זה)
[]
אז מה היה לנו כאן? בסך הכל מקרה נוסף של הזזת הגבינה. אלא מאי? הגבינה היא של הגברים ומי שהזיזו אותה הן הנשים. זה הרי לא יעבור בשקט. מה גם שהגבינה הזו היא לא פחות מהשפה שלנו ומה יותר פוליטי ועוצמתי מהשפה? הרי אנחנו לא עוסקות/ים כאן בסמנטיקה או בדקויות של תחביר. לא מדובר כאן בקישוטים או בתוספות חביבות. מדובר כאן באמצעי הראשון במעלה שבאמצעותו העולם מתנהל. ואנחנו כמובן יודעות ויודעים היטב מי מנהלים את העולם, כן?
זוהי השפה למשל, רק כדוגמה קטנה אחת מני רבות, שבה ילדים זכרים הם "בנים" כשהם קטנים ו"גברים" כשהם גדולים (בינינו, מתחילים לקרוא להם גברים ובכך בעצם לכפות עליהם גבריות, כבר מגיל מאד מאד צעיר). ילדות, לעומת זאת, הן "בנות" כשהן קטנות ו… ראו זה פלא… הן ממשיכות להיות "בנות" גם כשהן בנות שמונים… ואנא מכן/ם – תגידו לי שלא שמעתן/ם השבוע מישהו או מישהי פונה אל קבוצת נשים במילה "בנות" או שבעצמכן/ם פניתן/ם כך לקבוצה של נשים.
אז יש נשים, כאמור חצופות, שמתעקשות להפריע לגברים לשמור על הגמוניית השפה שלהם. יש נשים (ילדותיות, נרקיסיסטיות ועסוקות בגימיקים) שמעזות להציב סימן שאלה מול הבלעדיות הגברית על השפה. אוי אוי אוי…
[]
מה לעשות שהעברית מזמנת לנו כר נרחב לתיקון. יש בה זכר, כשם שיש בה נקבה, אבל יש בה גם טריק גאוני של ביטול לשון הנקבה מפני השימוש בשפת רבים. יש שמונים נשים בקהל ועוד גבר אחד? נהדר. מעתה אמרו "ערב טוב לכולם, יופי שהגעתם." כן, כמובן שאפשר לקבל את הדברים כפשוטם, להגיד ש"ככה זה", להסביר שאלו הם חוקי הלשון, להסביר שלא מדובר כאן על פמיניזם ושוביניזם חלילה, אלא פשוט על משהו שכך הוא והרי אי אפשר באמת לשנות אותו. מה, כולם עכשיו יתחילו להקפיד ולדבר אחרת? למה לעשות עניין מכל דבר?
אני, לעומת זאת, חושב שחובה לאתגר את השפה. נכון, זה די לא נוח, אבל ממתי נוחות היא פקטור כאשר יש רצון לשנות את הסדר הקיים?
בלית ברירה אעיד כאן על עצמי. האמת – די בגאווה אני עושה זאת. כי אני, כמפיניסט וכמי שחושב שהשפה אינה שלו יותר מאשר שלה, מאתגר את השפה שאני דובר ובוחן את הסבלנות של מי שמאזינות ומאזינים לי ואת מי שקוראות וקוראים אותי כבר שנים רבות. זה לא תמיד מצליח לי ואני לא תמיד מקפיד על קטנה כגדולה ובכל זאת אני גאה בתרומתי הצנועה. למשל:
אני שונא שאלונים המנוסחים בלשון זכר ורוחצים בנקיון כפיהם באמצעות ההערה "שאלון זה מנוסח בלשון זכר אך הוא פונה לשני המינים בלה בלה בלה". כאשר למדתי עבודה סוציאלית וחברתי ללימודים ואני חילקנו שאלון מחקר לקבוצה של רופאים ורופאות התעקשתי שהוא יהיה מנוסח וכתוב הן בלשון זכר והן בלשון נקבה. זה אומר שהיו המון קווים אלכסונים בטקסט (אתם/ן, הם/ן ועוד ועוד), באמת המון. המדריכה שלנו ניסתה להניא אותנו מזה (זה נראה "מוזר", לא יבינו אתכם וכו'), אבל כאמור התעקשתי. כי ת'כלס – אסור לוותר בדברים האלה. באמת אסור. ואכן, השאלון יצא די מסורבל מבחינת הקריאה השוטפת ויש מצב שזה אפילו פגם בקוהרנטיות שלו. אבל זה בדיוק העניין. כדי לשנות צריך לפגום. צריך לשבש את המוכר. קאלה לאסן אמר את זה לפני כולם ב-Culture Jam הנפלא.
עם אותה חברה קבועה ללימודים, אגב, כאשר היו מגיעים ציוני עבודות שהגשנו יחד ואני הייתי שומע עליהם קודם, בסמס שהייתי שולח לה נהגתי לכתוב "אנחנו גדולות!" (בהנחה שהציון היה טוב כמובן). כי מי קבע ש"אנחנו גדולים" זה הנכון ו"אנחנו גדולות" זה עיוות…?!
בהרצאות שהעברתי למגוון קהלים התבטאתי תמיד גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. במקום להגיד, למשל, "בואו ניקח דוגמה שאתם מכירים." תמיד אמרתי "בואו ניקח דוגמה שאתם מכירים, שאתן מכירות.". כשהתחלתי עם זה נדרשה ממני הסתגלות. הרגלתי את עצמי לדבר כך. לא הכי טבעי וגם קצת מסורבל בפעמים הראשונות אבל הכי טבעי וקל ופשוט מאז ועד היום. וזה קומוניקטיבי ושוויוני ורואה גם אותן וגם אותם ובדרך כלל מעורר תגובות חיוביות הן מצד נשים והן מצד גברים.
אבל זה לא תמיד הולך חלק, כי לא תמיד אני מוכן להיות שוויוני בכל מחיר. אם, למשל, אני עומד מול קבוצה של 38 נשים ושני גברים ובכוונה תחילה פונה אל הקהל בלשון נקבה בלבד, חבל על הזמן איזו עוצמה של מחאה אני חוטף. ואגב, רק מעט ממנה מגיע מאותם שני גברים ועיקרה מגיע מרבות מהנשים הנוכחות בקהל. אתם/ן מבינים/ות? הנשים מתרעמות על כך שאני מפר את כללי השפה. בשיא הטבעיות הן אומרות לי "אבל יש פה גברים, אתה צריך לפנות אלינו בלשון זכר." הן ממש כועסות עלי וזזות על הכסאות שלהן באי נוחות גדולה בהרבה מזו של הגברים. וכן, גם הגברים לא ממש נהנים מהעניין. כנראה שאני ממש מעליב אותם. פונה אליהם בלשון נקבה, המסכנים… ואני שואל – כמה קשה זה כבר יכול להיות עבור גבר כזה, לדמיין פעם אחת איך נשים מרגישות כאשר כל העולם פונה אליהן שוב ושוב ושוב ושוב בלשון זכר ובכך בעצם מעלים אותן?! אבל זה בסדר. בעניין הזה אני אוהב להציק ואני לא מוותר. קשה לכן? קשה לכם? תתמודדו. ודי כבר להפנים את הדיכוי המסריח. כולנו הפנמנו אותו ועכשיו אנחנו מגנות ומגנים עליו בחירוף נפש. חלאס!
ומיילים בעבודה כמובן. ברור שאני כותב אותם עם כמה שיותר לוכסנים שרק אפשר. "שלום לכולן/ם," "לעיונכם/ן ולטיפולכם/ן." ועוד ועוד ועוד. ופוסטים בבלוג ופוסטים בפייסבוק ואיפה לא.
חובה לשבש, חובה להדוף את הדיכוי, חובה לשנות, חובה לא להסכים למשהו רק משום ש"ככה זה", "אין מה לעשות", "לא כל דבר חייבים לשנות", "זה הכלל בדקדוק" ובלה בלה בלה.
משבשי תרבות מעוררים התנגדות כלפי עצמם. משבשות תרבות גם וכנראה שאפילו יותר, כי הן נשים. אפשר להקטין אותן, אפשר לבטל אותן, אפשר להתייחס אליהן בהתנשאות ובבוטות אלימה, אפשר להתעלם מהן, אפשר להעריך אותן, אפשר להצטרף אליהן. ואליהם. אז יאללה, גברים חביבים, הגיע הזמן להפנים שדי נגמר לכם המונופול. כלומר, ברור, בפועל אתם עוד מחזיקים בו יפה יפה, אבל היסודות כבר רועדים ויש סדקים.
\\