אתם יודעים, הצומת ההוא בעפולה, עוד ידרוש ממני חלוקה ברווחים [גילוי נאות: אין לי רווחים חומריים מהכתיבה]. השבוע, בעודי טרודה בכל מיני מחשבות תוך כדי נהיגה הביתה מן העבודה, אני רואה שצצה לה שם חנוכייה לתפארת, קשורה בשרשרת ברזל אל העמוד, עם שלט המבהיר לכל אחד, שחב"ד עומדים מאחוריה. ואתם יודעים, איך אצלי המחשבות מתגלגלות.
בבוקר נתתי שיעור נוסף לתלמידיי ,שמדבר על צמיחת התנועות הלאומיות, ואני משייטת במחשבות בין דתי ללאומי, בין עבר להווה, ומהרהרת מעט על העתיד.
נזכרת איך בילדותי חנוכה היה אחד החגים ה"שווים". על גגו הרם של בית העם, התנוססה חנוכיית ברזל קבועה, שבימי החג דלקו בקניה כל נורות החשמל. ב"גן של רותי" נערכה באחד מערבי החג מסיבה יפה, בה הדליקו וברכו על החנוכייה הגדולה שהוצאה מהמחסן של הגן, שרנו את כל השירים, גרשנו עם רקיעה ברגל את כל היוונים וגם את החושך עם "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור! ", הבנים עם כובעי מכבים לתפארת מקרטון, וחרבות מעץ שנבנו על "שולחן הנגרות" צבועים בצבע שמן מוזהב. הבנות עם חצאי אשכוליות בידיהן, מלאים בחול לח ובתוכו נר, בבגד ריתמיקה שחור עם גרביונים צבעוניים, רוקדות ריקוד חושך או אור. על החלונות היו תמונות קולאז' של נרות, כדים וסביבונים עם בריסטול שחור והרבה ניר צלופן צבעוני. ושיאה של המסיבה היה כשסביבון הפלא (או הקסם) הענקי, שחיכה בשקט כל המסיבה על התקרה במרכז החדר, ירד באטיות אל מרכזו, על ידי "יהודה של רותי" נושא שקיות ממתקים שחולקו לנו בסופה של המסיבה. בימים שלפני המסיבה בנינו חנוכיות מתבניות ביצים צבועות אף הן בצבע שמן מוכסף והבאנו הביתה, ויצקנו נרות משוועה צבעונית.
הכפר כולו היה מתכנס למסיבה גדולה בבית העם, עם תחרות חנוכיות נושאת פרסים, כשהפרס הראשון היה מן הסתם כרטיס כניסה חינם לסרט בנהלל. שרים שרשרת שירי חנוכה ומרעימים בשירת : "אנו נושאים לפידים, בלילות אפלים זורחים השבילים מתחת רגלינו….. נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!"
גם בביתם של סבא וסבתא היתה שמחה גדולה. סבא פנחס נולד בחנוכה, וכך תמיד היתה הדלקת נרות גדולה משפחתית ומשותפת עם כל הבני-דודים, עם ארוחת ערב של חביתות, "לטקס", לחם עם שמנת וסלט ירקות. "דמי החנוכה" שסבתא היתה מחלקת לכולם באהבה היו קרמבואים ומטבעות שוקולד, והאושר היה גדול.
כנערה, היינו יוצאים ל"טיולי חנוכה" של התנועה, מגיעים לפינות הארץ וקצותיה, ארבעה ימים מאומצים בגשם, בקור ,בבוץ ובערפל, ישנים בכיתות בית ספר או מאהל מאולתר, מקפידים כל ערב להדליק את הנרות, לשיר את כל השירים, ולברך את מתתיהו, המכבים, ואת כל מי שאפשר, ומקווים שנעלי ההליכה יתייבשו עד ההשכמה בבוקר.
הסופגניות היו פשוטות. האימהות היו מכינות אותן מבצק כזה או אחר. עם שמנת או עם לבן. אני לא מדברת או משווה לאלו שיש כיום, אבל גם המהודרות של אז, השמנות, המלאות, עם קצת ריבה אדומה תעשייתית שהוכנסה עם מזרק לתוכם היו יקרות המציאות. האופציה של להזמין סופגניות מקונדיטוריה למסיבת החנוכה פשוט לא היתה.
כאשר הייתי ב"שנת שירות" וערכנו לחניכים מסיבת חנוכה. יום שלם עשינו את הסופגניות בקומונה, משתמשים בקערות הפלסטיק הגדולות (פיילות) ששימשו אותנו בדרך כלל לכביסת בגדינו, מלאות בבצק תפוח משמרים שאיים להשתלט על הדירה כולה, מטגנים במטבח הקטן עם שמן שהיה ההקצבה שלנו לשמונת השבועות הבאים. נס החנוכה היה שהצלחנו להגיע למסיבה בזמן, וגם להביא אתנו סופגניות. אמנם מריחים קצת, או קצת הרבה מטיגון.
כשנישאתי, חנוכה רק השתפרה. היות שנישאתי לבן התפוצה האמריקאית, צורך החיים של יהודי גולת ארה"ב להתמודד עם חג המולד הנוצרי הביא לא רק למפגש משפחתי נעים, אלא גם למתן מתנה קטנה ויפה כל יום מימי החג לילדים, כך בעלי גדל, וכך עשינו לילדינו. מתנה אחת גדולה, והרבה מתנות קטנות. הגדולה היתה בדרך כלל עוד קלטת של אחד מסרטי "וולט דיסני", והקטנות היו גרביים , ממתקים וכל מיני הפתעות קטנות. כולם נותנים לכולם בכיף ובשמחה גדולה. כיף לקנות, כיף להכין, לעטוף, לשים סרטים צבעוניים, לכתוב ברכות מרגשות, ובעיקר, להדביק הרבה מטבעות שוקולד.
אני מסבירה לתלמידי כל שנה, כמו גם לעצמי שהאופן בה נחגגה חנוכה בילדותי היתה מותאמת בדיוק לשלבי ההתפתחות של תנועה לאומית. למצוא את הגיבורים הלאומיים בעבר ולהעצים את זהותם, וגם לאחר השגת המדינה הלאומית, להמשיך בביטויי הלאומיות, המאחדים והמשלהבים.
אתם יודעים, גם לדת, אין לי התנגדות. כל עוד הגבולות מאוד ברורים. הדלקת הנרות תמיד מלווה בברכה, אנחנו נהנים לראותם בלבד, ולמגינת ליבם של בני משפחתי, אני גם מקפידה על שני הבתים הראשונים של "מעוז צור" בזיוף אחיד ומסורתי כל שנה ,עם המנצח, המנבח והמזבח.
גם לשומרי המסורת, ואפילו לדתיים, אין לי התנגדות. תמיד היו לי דודים דתיים, וידענו להתנהל כמשפחה. גם במשפחתנו שלנו, יש חרדים. ואנחנו יודעים לתת להם את הכבוד המלא. כשבנותיי היו קטנות, והיו מתמרמרות עת הייתי מלבישה להן את הגרביונים תחת השמלה כשנסענו לדודים בירושלים, הייתי אומרת להן שאני מבינה אותן, אבל לא היינו רוצות לפגוע לבני ובנות הדודים בשידוכים העתידיים, וצריך להתלבש בהתאם. והאמת, זה כנראה הצליח, כי באמת, השידוכים שמצאו, מאוד מוצאים חן בעיני, וגם מה שיותר חשוב, בעיניהם. גם אני עצמי התחפשתי בהתאם. לאחת השמחות המשפחתיות הראשונות קניתי "חצאית שחורה לאירועים החרדיים", והיא נשלפת מהארון לפני כל אירוע. היא תמיד מעלה צחוק על "הדודה שומרת המסורת", שבאופן מסורתי באה באותה חצאית, ועם זה, זוכה להוקרת בנות המשפחה על כי היא מכבדת אותם ואת מנהגם.
האמת, גם את אנשי חב"ד אני מכבדת. יפה ומחמם את הלב מנהגם להדליק חנוכייה בכל יישוב וצומת, על כל גבעה, ותחת כל עץ רענן, בכל מזג אויר, ולהרבות באור והפצתו.
ואחרי כל היופי הזה, מה בכל זאת אני רוצה להגיד?
בואו נמשיך לכבד אחד את השני, ואת המרחב הפרטי של זולתו.
לפני מספר שנים, היינו בביתנו בערב נר ראשון של חנוכה, הדלקנו את הנרות, שרנו את הברכות ,זייפנו את "מעוז צור", אכלנו את הסופגניות, אולי אפילו סובבנו סביבונים, והנה נשמעה דפיקה בדלת. אני ניגשת לפתוח, והנה, עומד לו יהודי. אתם יודעים, כמו באגדות, עם זקן לבן. כאן נגמרות האגדות, ומתחילה המציאות. חולצה לבנה, כובע שחור, חליפה שחורה. היהודי מגיש לי חבילת נרות ואומר: "הבאתי לך נרות חנוכה להדליק", האמת, מרגש, רק שאת נרות החנוכה שלי, קניתי לפני יותר משבועיים ב"סופר", ברגע שנפרסו שם על "שולחן החג", למרות שהיו בבית כמה חצאי חבילות שיספיקו לשמונה חגים נוספים לפחות. "תודה" אני אומרת לו, "כבר הדלקנו", (ולא על משקל, "כבר הדלקנו במשרד", אלא באמת, הנרות מאדן חלון המטבח מנצנצים מולנו) ומברכת אותו כמו שנהוג לברך יהודי שעושה מצוה: "תזכה למצוות!" והוא נטוע על מקומו, ממאן ללכת. "מאיפה הגעת הנה?" אני שואלת, והוא עונה לי: "אני מתגורר במושב". "איפה?" אני תמהה, שכן באותה עת, באמת הכרתי את כל מי שחי בכפר, והוא נוקב בשמם של בעלי המשק בו הוא שוכר דירה. לימים הסבירו לי מביני עניין שגם אם אמר למשכיר שהוא שוכר דירה למגורים, מבחינתו הוא "בית חב"ד" בנהלל. וכך, ממשיך האיש, בדרך שהפכה לפחות בנועם: "בטח לא בירכת על הדלקת הנרות, קחי את הנייר הזה", ששלף משקית הניילון שלו, "יש כאן את הברכה הנכונה" . "תודה!" אני משיבה לו, "דווקא ברכנו, יש לנו את הברכה (וגם על גב חבילת הנרות)", ומוסיפה בנימוס שהופך לקצת יותר קולני: "תזכה למצוות!" ומנסה לסגור את דלת הבית, אחרי הכל, בחנוכה קצת קר. הדלת לא נסגרת, שכן כף רגלו חוסמת אותה מלהיסגר. "אז קחי את הנייר הזה" הוא מוסיף ומוציא משקית הקסם שלו עיתון/ירחון/מידעון "תקראי כשיש לך זמן, זה חשוב!" "תודה רבה!" אני שואגת לעברו, "אין צורך!" ומוסיפה "תזכה למצוות!" בקול שהיה מניס את הרומאים והיוונים גם יחד, לו היו מתקרבים לביתי, ואולי אפילו את הכשדים.
אתם יודעים, את החושך לא מגרשים במקלות ואבנים, אלא על ידי הפצת אור!
חג אורים שמח!
____________________________________
השיר "אנו נושאים לפידים" נכתב על ידי אהרן זאב
תמונה 1-החנוכייה של חב"ד בצומת נהלל
תמונה 2-ארכיון נהלל, בתודה לשרה'לה אבידב, ילידי שנתון 1955-במסיבת חנוכה של בית הספר, באולם ההתעמלות (כיום מבנה הספרייה)
תמונה 3-בית העם, בלי החנוכייה על גגו. מי יודע איפה החנוכייה ההיא?
תמונה 5-הדודה שומרת המסורת עם החצאית המסורתית, באירוע חרדי
אשמח אם מי שיש בידיו תמונות של מסיבות החנוכה מהגן של רותי, מבית העם, או צילום המנורה על גג בית העם, יעלה אותן בתגובות לפוסט, לטובתו ולטובת ההיסטוריה המקומית
תמונה 6-סביבונים, כפי שצולמו ב"חצר האחורית" בציפורי
