אנא בכוח – שנה בלעדיו.
הנה חלפה לה שנה מאז הסתיים מסע חייו של אבי.
הימים הם ימים של מחשבות, על מה שהיה ועל מה שאולי יכול היה להיות- אבל בעיקר על מה שאין.
הימים האלו הם ימי התשליך של הרע , של כל מה שמיותר, של מה שהיה ולא יהיה יותר.
בחיפושי אחר מסמכים מסויימים, ניצלתי את ההזדמנות לפנות מקום על המדפים, מכל מה ששמרתי לחינם.
אך תיק אחד שלם, תיק הצורר בתוכו תקופת חיים משמעותית , נשאר מבלי יכולת להיפרד ולו מפיסת נייר
אחת.
במהלך השנים, הפכתי להיות שומרת המסמכים המשמעותיים של אבי. חשבון בנק שפתחנו יחד, מסמכים
רפואיים חשובים יותר ופחות, חוזה עם הדיור המוגן שבו גר ב-10 השנים האחרונות ועוד רבים אחרים.
לכאורה, למסמכים כבר אין ערך שימושי. הכול טופל, היה , לא רלוונטי יותר.
אך היד אינה משחררת והלב אינו מרפה. כל פיסת נייר היא עדיין פיסת קשר שנותרה, פיסת חיבור שאינו יכול
להתנתק.
אבא שלי אהב לתייק ניירות. ניירות מהבנק , חשבונות ויזה שכבר מזמן שולמו ונבדקו , אבל בעיקר הוא
הקפיד לתייק בקלסרים גדולים ומסודרים את מגוון הבדיקות שעבר ואת סיכומי המחלה שניתנו לו במהלך
הניתוחים השונים שעבר במשך השנים, והם היו רבים.
מדי פעם הוא היה מבקש: " תבואי איזה יום לכמה שעות ותעזרי לי לעשות סדר, צריך למיין ".
ואני הייתי מפעילה את חוש הסדר שלי ( הרי הייתי הבת שלו……) ומסדרת תיקים , תיקים לפי התחום
הרפואי עם מדבקות בצבעים שונים ומדבקות מאירות עיניים, כדי שבזמנו הפנוי יוכל לבדוק ולרכז נושאי שיחה
למפגש הבא שלנו….. . באותה הזדמנות, הייתי משכנעת אותו מדי פעם שאפשר כבר להיפרד מדוחות בנק
שמלפני 10 שנים. הוא היה מתרצה, אבל מזכיר לי להביא קלסר חדש בפעם הבאה….
הייתי מוכנה להביא הר של קלסרים אם רק הייתי יכולה להבטיח שהוא ישב יחד איתי וימיין אותם.
והימים הם ימי תפילות ,סליחות ומחשבות . אינני אדם מאמין במובן המקובל של המילה אך בכל שנה, רק
ביום הכיפורים, ללא כל סיבה מיוחדת , הייתי מקשיבה לשיר אחד לאחר שברכתי את אבא שלי ב"חתימה
טובה" לשנה הבאה עלינו לטובה.
השנה אקשיב לשיר הזה לבד.