אמא – שנה טובה לך בלעדייך….

העוזרת עוד מעט תלך . היא כבר שאלה אותי איפה אני בחגים….סוג של שאלת חובה שבלעדיה כנראה אי אפשר לעבור את התקופה הזו של החגים. לא יודעת עוד – אני ממלמלת בשקט. לעצמי אני יכולה להגיד ביושר שאני באמת לא יודעת. את יודעת אמא – לא יודעת אם השנה הזו הייתה טובה אבל אפשר לומר שהיא עברה.
עוד שנה אחת. היה לי סוג של בית – ספר מזורז שבו למדתי המון על עצמי. למדתי טוב, למדתי רע, למדתי קל וגם קשה. למדתי שלפעמים הים סוער, שהגלים מאיימים להטביע אבל למדתי שגם אפשר לצאת מעין – הסערה כדי לקחת אוויר….וכן, למדתי שהחיים הם לונה פארק והמון רגעים של לונה – פאק.
לא למדתי איך עומדים בגעגוע. איך אומרים אמא בלי להזיל דמעה. אמרו לי אחרי שהלכת – שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר. למדתי שזה לא נכון. הזמן הוא לא הרופא…ובטח שלא הטוב ביותר. למדתי שהשיעורים שנתת לי במשך החיים היו כישורי – חיים למרות שלא קראנו לזה כך.
אני חושבת שהיית מחבקת אותי עכשיו אחרי ובתוך התקופה הזו. אני יודעת ומרגישה שאת עושה את זה לאורך כל המסלול…את מקור הכח, את ההשראה שלי, אני שואבת ממך את כל שאפשר, את כל מה שאת שהענקת לי ואת הדרך שבה פרטת לי על הנשמה. את זה לא לומדים אימוש -את זה מעניקים……מתנה לחייים.

כשהיית כבר בחלק האחרון למדתי לחבק, למדתי לחבק אותך. למדתי לגעת בך ולהסתכל ישר לתוך העיניים שלך וגם להזיל דמעות ולא להיות תמיד הכי גיבורה לידך. ראיתי שאנחנו יכולות לבכות ביחד ולהשאר בחיים ואחר-כך גם לחייך.
חשפת לי את החיים שלך, לא את המסיכות. לא את אלה שחשבתי שאת אדם מאושר אלא את מה שהיה באמת . היה משפט אחד  שאמרת לי וחרוט על לוח ליבי וכנראה יישאר שם לעד " גם אם את מרגישה שאני לא חושבת עלייך או מרגישה אותך – שתדעי שאני עוטפת אותך בנשמה  תמיד"  הרשית לעצמך לומר את מה שאת ומה שאני סחבנו בלב כל-כך הרבה שנים ולא העזנו לשתף אחת את השנייה, אלא רק במבטים ובשתיקות.
גיליתי אותך כל פעם מחדש – למדתי את מה שלא ידעתי ולא עלה בדעתי לשאול. דווקא בתקופה האחרונה שאת כבר לא כאן ואני במקום שלא חשבתי שאהייה בו (לצערי) שאלתי את אחותך עליייך ועלי . הגעגוע אלייך קשה לי כל-כך שאני מחפשת דרכים לגעת בך דרך הילדות שלי. שאלתי אם היית לוקחת אותי לים בשבתות, אם היית קונה לי את התירס שהיו מוכרים אז או ארטיק. שאלתי אם היית מקריאה לי ספרים שהייתי במיטה. שאלות אולי קטנות  ודביליות אמא – אבל ככה אני עוברת את התקופה הזו שוב אתך. אני מרגישה אותך דרך הסיפורים ה"קטנים" האלה ויודעת שאת איתי ולידי בתקופה המחורבנת הזו כבר כל-כך הרבה זמן.
כן, אני רוצה ללכת היום לבקר אותך – המון זמן לא הייתי אצלך ודווקא עכשיו כשאני רואה בטלוויזיה כמה מלא השופרסל, איזה תורים ליד הקופות ואיזה מיגוון מתנות לחג –  אני רוצה ללכת אלייך. לא יודעת עוד איך אני אגיע – אבל עד סוף העולם אני אגיע – כי יש לי מה לומר לך וזו הדרך שלי לגעת בך.
אני כותבת לך והדמעות מטשטשות לי את המסך ואני עוצרת כל פעם לקחת אוויר ועוד תמונה שלך באיזה אירוע או סתם התרבלות במיטה, כן, רק בתקופה האחרונה איפשרנו אחת לשנייה לגעת, לגעת באמת בשרירי הלב ולהביט אחת לשנייה בנשמה ברוך מלטף ולזכור את המגע עצמו.

כשאני באה לבקר אותך אני מסתכלת על מה שכתבתי עלייך – לא ידעתי איך אפשר לצמצם אותך למשפט אחד.  ומה שבחרתי היה הכי קרוב לדרך שבה אני חוויתי אותך ואולי גם אלה שהקיפו אותך.- כשאני באה לבקר אותך אני מסתכלת על  המילים "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה – שלום" אני לא מצליחה לדבר אותך ואני שולפת מהתיק שלי את מה שכתבתי לך וקוראת לך את המילים  שלי. אני יודעת שלמדת לקרוא אותי בין המילים וגם בין השתיקות. הדמעות חונקות אותי – אבל זה הכי קרוב שאני יכולה לגעת. היום.