אמא לשניים
לפעמים אני תוהה אם אני, כאמא, פעלתי בדרך הנכונה בסיטואציה כזאת או אחרת…
כבר כמה זמן שהבת שלי בת השלוש נתקפת בפחדים מוזרים והזויים כמו קיפוד (בחיי) או מאיש רע ובאופן כללי להיות לבד או לשחק לבד בחדר מבלי שהיא רואה אותי בזווית של העין.
בימים האחרונים אני מדברת איתה הרבה על כך שלשחק לבד מעיד על בגרות ודוגמא אישית לאחיה הקטן, שלא נדבר על כמה זה כיף בשבילה (סתם בשבילי) להיות בעולם משלך מבלי שאף אחד (אחיה הקטן) מפריע לה.
ולפעמים השיחות עוזרות וגורמות לה להיות אמיצה ולהתגבר על הפחד ולשחק לבד בחדר, ולפעמים היא מתעקשת שאהיה לידה כדי שלא תרגיש לבד.
ואני אפילו לא מתחילה לדבר על לישון לבד בחדר שלה.. זה ביג no no!!
בכל פעם שהיא מתעוררת באמצע הלילה בחדר שלה, מתחיל לו סשן של בכי קורע לב עם משפטים כמו ״אני מפחדת להיות לבד״ או ״אני אוהבת שאת לידי״ בקיצור, ברודווי זה אצלי בבית.
אז מה נכון?
לוותר לה כל פעם שהפחד עולה או אולי לאלץ אותה להתמודד עם הפחדים שלה?
בסופו של יום, כשאני מקבלת את החיבוק ונשיקת לילה טוב ממנה מלווה ב-אמא אני אוהבת אותך. ואני מחזירה לה שאני אוהבת אותה יותר וגאה בה מאוד, אני מרגישה שעשיתי עבודה די טובה…
עד שהיא בועטת בי מתוך שינה ואז העצבים עולה ואיזה גאווה ואיזה אהבה?!
לכי לישון במיטה שלך כבר ילדה!