זה הגיע פתאום.
הזדמנות כזאת שנופלת עליך ביום בהיר. ואת יודעת שאת רוצה לחטוף אותה לפני שתיעלם, אפילו שכבר חשבת לחזור לעבודה רק בספטמבר, כשהקטנה תיכנס למשפחתון.
אבל זה הגיע.
ומצאתי את עצמי יושבת בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, בסבב טלפונים להורים של המשפחתון, משכנעת אותם לקבל גם אותה. כי אם יש הזדמנות לחזור לעסק לפרויקט גדול זה לא משהו שכדאי לפספס אותו. ושמעתי היסוס ואי רצון אבל 'טוב, אני לא זו שאתקע אותך אם כולן מסכימות' ואמרתי תודה שוב ושוב ושוב. והן הסכימו . כולן. והמנהלת של המשפחתון הייתה בשוק שזה מה שקרה, כי שבועיים קודם חצי מהן אמרו לא לאמא שרצתה להכניס רק ליום אחד בשבוע.
והתחלתי בראבק. פגישות, טלפונים, מיילים, דיוק, מחשבות, עבודה לתוך הלילה.
תוך שבועיים והמון עבודת הכנה ועבודת שיווק מטורפת הרמתי כנס לתפארת, עם הרצאות מרתקות, הרצאת אורחת , כיבוד מושקע, משתתפות נלהבות שהגיעו גם ממרחק של שעה נסיעה משם. והיו הרצאות מעולות ומתנה קטנה בסוף שהצלחתי להזמין ברגע האחרון ואפילו כיסיתי את כל ההוצאות.
ואז קרסתי.
דלקת בשד. ועוד וירוס לא קשור התלבשו עלי. כן אני עוד מניקה. היא בת שנה וחודשיים. אבל פתאום זה. והגרון ושיעול ושבוע שלם לא יצאתי כמעט מהבית, סמרטוטית בהרגשה. בקושי יכולה לנשום בלי לכאוב. והתחלתי לחשוב למה.
המטרה הייתה לפתוח קבוצת לימוד וליווי לבאות הכנס, אבל האנרגיות במחלה לא אפשרו את זה. האנטיביוטיקה החלישה עוד יותר. והבנתי שאם לא התחלתי להתאמן בהליכה אפילו , לא מומלץ להתחיל מרתון.
והדרגה לא הייתה במעבר הזה.
ופתאום נזכרתי שכל כך רציתי כמה ימים של שקט לעצמי. ולא לקחתי אותם כבר שנתיים. שנתיים!
יש לי חמישה ילדים.
לפני הקטנה עברתי הפלה ספונטנית שלקחתי קשה. חודשיים אחר כך תאונת דרכים ואז נכנסתי להריון שגם הוא היה קשה מאוד וכלל שמירה. וארבעה ילדים מסביב , הגדול בן 9.5.
והיום פתאום הבנתי שהגוף שלי רוצה לנוח רגע. שבוע. והכל יחכה. וניקח את זה לאט. ונסתדר איכשהו כלכלית.
וזה לא פשוט.
אני כן אעבוד אבל ברוגע, בהדרגה. ביחס של כבוד לגוף הזה ולמה שהוא עבר ועובר.
לא מזמן מלאו לי 39. אני בשנת ה40 לחיי.
הגיע הזמן לתובנות.
אז הנה הראשונה- כבוד לגוף וליכולות שלי, בלי להוכיח כלום לאף אחד, כולל לעצמי.
ועכשיו, עם הסוף של האנטיביוטיקה. אתחיל מההתחלה.
בשפיות.