יום העצמאות היה אתמול וכולם הפכו להיות מאד עצמאיים. יממה קודם זכרנו. זכרנו את מי שלא אתנו כבר – את מי שנלחם בשביל שיהיה לנו את מה שבאמת יש. בדקה אחת, בשנייה אחת- אנחנו הופכים לעצמאיים, מלאי שמחה ומסיבות…. החג הזה הרי מזכיר לנו כמה שנים אנחנו מדינה עצמאית, גאה. אנחנו כאלה.
אני לא מרגישה עצמאית בכלל, באותה שנייה, באותה דקה, לוקח לי זמן לעבור ממצב רוח אחד לאחר…ואני קצת מרגישה וקצת יודעת שגם את לא מרימה את השלטר ומחליפה תחושה. זה לא כייף להיות עצמאית במקום שלך עכשיו – אימוש. אני לא יודעת אם חוגגים שם בכלל. רחוק ממני ולא כייף לי להיות עצמאית כאן עכשיו. אני לא ממש רוצה את זה. זה לא פייר להיות עצמאי, באותה שנייה שבה מרימים את הדגל.
יש עצמאות שאני לא רוצה אותה. כואב לי לדעת שחוגגים עצמאות בלי שאני מרגישה שאת איתי ואני כאילו צריכה להרגיש את זה בלעדייך. צריכה אותך ואת לא איתי וכל אחת עושה את מה שהיא יכולה בדרכה שלה.
כן, אין סיבה שלא יחגגו יום עצמאות. ההיפך, החיים והעשייה שלנו הם הסיבות. המקום שאנחנו נמצאים ועושים – אלה הן החזקות. לא תמיד צריך לדבר עצמאות , אפשר לעשות עצמאות – ביננו, כל אחת אולי חוגגת בדרך שלה. הגשם הזה, שאת כל-כך שונאת ועושה לך קר מזכיר לי את השיר " שינויי מזג האוויר…." – את מזכירה לי שירים יפים, חבל שאת לא באה לשיר אותם איתי, למרות שהיינו מזייפות לתפארת מדינת ישראל.
כן, אני מסתדרת. זה לא שאני הולכת לאיבוד. אני ממשיכה לעשות כי צריך….הנשמה שלי נקרעת עכשיו שיורד גשם בחוץ וקר ואני חושבת איפה את? קר לך? את בטח רוצה מישהו לידך…מישהו שייכסה אותך שלא תהיי שם לבד אולי בחושך. את בטח מסתדרת שם כמו שהסתדרת כל החיים – אבל לפחות שם הייתי רוצה שמישהו יערסל אותך ולא תהיי עצמאית בשטח. כייף יותר שמישהו לידך, אפשר להיות עצמאי בשקט, בנשמה אבל פיזית לחבק. שקט של יחד כזה.
אני לא מרגישה שאני יכולה ורוצה לתת לך להיות היום בקור ובגשם לבד. זה לא מתאים לנשמה שלי. את תמיד שנאת את התקופה הזו , רטוב, גשם, אדמה רטובה. אומרים ש"מעפר באת ואל עפר תשוב.." למה? למה צריכים לחזור אל העפר? מה יש? נכון…לא תמיד היסטרי טוב כאן אבל בטח יותר טוב מאשר במקום הזה שאומרים בתפילה בקטע הזה.
חשבתי ללכת עם מישהו אלייך, לא להיות לבד שם היום. קמתי בבוקר והרגשתי שאני לא רוצה לשנות את הכללים שלנו. רציתי שיהיה קפה בשטח, כזה כמו שאת אוהבת, כמו שרק את יודעת בדיוק איך לעשות. אני יודעת שאני רק רוצה, אני יודעת שזה יהיה אחרת, אבל מ'כפת לי לרצות? זה עולה כסף ? מותר לי לעצום את העיניים ולהרגיש כאילו אני מכסה אותך בשמיכת פוך שאת אוהבת. …זה מזג-אוויר מטורף כזה ודווקא היום אני לא צריכה ולא רוצה מסביב, אני רוצה להרגיש אינטימית בתוך ה"ביחדנס" הזה שהיה כל השבוע.
כואב לי כל-כך שאת לא לידי עכשיו, כואב ששום משכך כאבים לא יעזור, זה סוג של כאב ג-ע-ג-ו-ע…את מרגישה אותו דבר – אני יודעת. אני מנסה להזכר מה היה ביום הזה בשנה שעברה. הרי את הלכת מכאן בדיוק בצפירה של ערב יום הזכרון. בשנה שעברה. לא הבנתי את זה. לא חשבתי שאת צריכה להיות זו שמסמלת את היום ההוא, חשבתי שהצפירה מספיקה, אבל את הלכת בדקה מדוייקת כזו .
אני מרגישה עכשיו מטומטמת להפליא אבל אני יודעת ששום דבר שעשיתי ודיברתי עליו לא היה מטומטם בעינייך בדיוק כמו שגם עם המילים שלך לא תמיד תאמו את ההגיון שלי – לקח לפעמים זמן לרעיון לחלחל אבל בסוף הבנתי מה רצית לומר לי, בדרך שלך. את הכרת את הדרך שבה הרעיונות שלנו נפגשים.
מוזר איך העולם ממשיך הלאה אבל לעיתים אני מרגישה שהנשמה שלי נעצרה יחד עם שלך. כן, אני ממשיכה לשמוח, לבכות, לצחוק, להרגיש מתוסכלת, להתעצבן, לאבד את עצמי עד כלות (כמו שאת מכירה), לשאול את עצמי כמו פולניה טובה "אבל למה דווקא אני או למה זה דווקא קרה לי?" פולניות לא משתנות אימוש ואולי זה היה חלק מהקסם שלך. להיות פולנייה.
אנשים אומרים שאת נמצאת במקום טוב וזה מעצבן אותי נורא. מאיפה מישהו יודע איפה את נמצאת? ביקרו שם? דיברו איתך וסיפרת כמה טוב לך? אמרו שאת שומרת עלי – זה נכון ? כל דבר טוב שקורה לי אומרים ש"זה לא סתם.." מכירה את זה " אמא שומרת עלייך מלמעלה" – מי יודע איפה זה למעלה ומי היה שם והחליט שזה ככה. מי קיבל פספורט להגיע אלייך לביקור וחזר לספר שאת במחלקת גן-עדן? מי עשה את כל הדברים האלה שאני לא יכולה…שאני יכולה רק לחלום עלייך, לנשום אותך ולהתגעגע כל-כך….
בשבוע האחרון כשהדלקתי נרות הרגשתי משהו מיוחד באוויר, לא יודעת מה – אבל זה לא היה כמו בכל יום שישי. דיברתי איתך ואלייך כי הרגשתי שלא היה לך שבוע "מי יודע מה"…כנראה שיש גם שבועות כאלה ומכיוון שתמיד חלקנו את מה שעובר עלינו רצית שאני אדע שיש ימים כאלה ואחרים. אני כל-כך בכיתי אמא, לא רק מגעגוע, לא רק ממחשבות, רציתי רק לגעת, רציתי רק לחבק.
בימים שקשה לי נורא ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי , ביום שהתחושות מציפות אותי אני שואלת את עצמי תמיד: מה הייתי אומרת לך אם היו לי עוד חמש דקות איתך? איך הייתי נוגעת בך? מחבקת או מנשקת או רק מניחה את היד עלייך? מה הייתי אומרת לך ברגע כזה? אולי שותקים ובוכים? לפעמים אני חושבת ש"נחה על משכבה בשלום" – מי לעזאזל יודע שזה באמת ככה? חסרות לי ולך אותן חמש דקות…בטח היינו סופרים את הדקות אחרת – כדי שלא ייגמרו לעולם.
בימים האלה אני חושבת שבעצם עברה שנה בדיוק שאת לא כאן ואני לא יכולה לתפוס את זה. אני לא יכולה להבין איך את לא כאן, איך זה קורה דבר כזה. עברו ועוברים כל-כך הרבה דברים, חלק טובים וחלק קצת פחות טובים, לפעמים היינו שומרים כדי לא להכאיב. זה אולי לא חינוכי ולא טוב – אבל לא ממש אכפת לי מה טוב. אכפת לי מה ייגע לך בנשמה וייעשה לך מחבק יותר. זה מה שחשוב.
גשם בחוץ, ואני יודעת שאת שונאת מזג אוויר כזה. חכי לי, אני באה עם קפה.