"אם את לא זוכרת, זה כנראה לא באמת חשוב" – זה היה אחד ממשפטי המחץ שאמא שלי נהגה לאומר לי בכול פעם ששכחתי מה רציתי. היא טעתה ובגדול
אני זוכרת אותה, אישה קטנה עגלגלה,יפה ונשית.
אני זוכרת את פניה העגולות, את אפה הסולד, את שיערה אסוף בקפידה לפקעת בעורפה, את עיניה הגדולות בצבע נדיר של כחול-סגול, אבל אני בעיקר זוכרת את המבט בעיניים המיוחדות שלה, מבט ביקורתי, לעתים כועס אבל בעיקר עצוב. עצב שלא מש מהן גם ברגעי שמחה.
היא ידעה לחייך אפילו לצחוק, אבל תמיד ריחף מעליה ענן של עצבות, כאילו השמחה היא בגד מושאל שלא נוח לה ללבוש אותו, השמחה הייתה סוג של הצגה. ואכן הייתה זו הצגה טובה, ההצגה הכי טובה בעיר.
אף אחד לא שם לב גם אני לא, רק היום בהיזכרי בה אני מסוגלת לראות את שהיה חבוי שם.
האנשים שסביבה, משפחה, חברים, מכרים היו עסוקים בלהחמיא לה על יופייה, חריצותה ועל מטעמיה שהיו לשם דבר. אלה היו חומרי האיפור שכסו על פצעי נפשה וטשטשו את הכאב.
אני כילדה חוויתי אותה באופן שונה מהמבוגרים. לא התרשמתי מהיותה עקרת בית מופלאה, תופרת מוכשרת ואפילו יופייה לא היה בעיני עניין מיוחד במינו. אני חיפשתי בה את האמא החמה המפרגנת ובעיקר המחבקת.
חיפשתי…………. ואני מחפשת עד היום.
אני זוכרת אותה במרפסת ביתנו שהפכה למתפרה קטנה , כפופה מעל מכונת התפירה הישנה מבית "זינגר" אותה הבאנו מהונגריה. תמיד עסוקה ממהרת לסיים איזו שמלה לאיזו לקוחה חשובה. סביבה היו שקיות של שאריות בדים, מדפים מלאים בקופסאות שהכילו כפתורים, רוכסנים, חוטים וסרטים צבעוניים. על צווארה תמיד היה תלוי סרט מידה כמו סטטוסקופ של רופא מוכן לפעולת מדידה, ועל החזה שלה, בשמלתה, היו תקועות מספר סיכות המשמשות לסימון. לעיתים קרובות כשידיה היו עמוסות עבודה היא הייתה מחזיקה בהיכון סיכה אחת בין שיניה.
אני רואה אותה בדמיוני קמה מהכיסא שלה שעל יד מכונת התפירה, מורידה את השמלה מהקולב ומלווה את הלקוחה החשובה לחדר שלי, שם בתוך הארון הייתה מראה מולה הלקוחה החשובה מדדה את השמלה.
אני לא אהבתי את הלקוחות שפלשו לביתנו בכל שעות היום, אני לא אהבתי את הנחמדות של אמא שלי כלפיהן לא אהבתי את חוטי התפירה שנשרו ונדבקו לשטיח. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה תופרת.
אני זוכרת הרבה דברים שהיא לימדה אותי, משפטים שאמרה לי מהדהדים באוזניי, לעתים מעלים חיוך על שפתי ולעתים מציפים כעס, אני זוכרת מאכלים, ריחות, טעמים, כעסים, עונשים וגם שמלות שתפרה לי.
אני לא מצליחה להיזכר ברוך בעיניה, בחיבוק או בנשיקה.
אני לא זוכרת אבל יודעת בוודאות שזה היה חשוב.
