'אחותו של הנגר' – מירה מגן
אני אתחיל בשורה התחתונה שלי – ספר נהדר. נוגע, מרגש, ומבכי (מלשון גורם לבכי).
ועכשיו אחרי שנאמר כבר הכל, אתחיל.
"…אם רוצים לומר מילה טובה לאלוהים, אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד, ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין…" (עמ' 319)
מירה מגן, נתפסה אצלי כעוד אחת ברשימת הכותבות שהתערבבו לי בראש. היא, יוכי ברנדס ונעמי רגן, התיישבו אצלי בראש על אותה משבצת: הכותבת הישראלית, עם רקע ושורשים בדת, שחושפת עולמות אחרים וזרים לי, של נשים ודת. לא יודעת למה הן נעשו לאחת בראשי, למרות שאת יוכי ברנדס, כבר ידעתי לתייג ולאהוב, עדין לא הפרדתי בין מגן לרגן, ואני מתנצלת, אבל אין מקום להשוואה.
אחרי שקראתי את הספר הנ"ל פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שעד כה לא קראתי שום ספר של מגן. וחבל. את הספר הזה רציתי לקרוא, מאד. שמעתי עליו מאנשים שאני מחשיבה את דעתם, עשו לי חשק.
באחד משיטוטיי מצאתיו ב"סיפור חוזר" ("מפעל ספרים"/חיים, משומשים למכירה והעסקת אוכלוסייה מיוחדת) ותמורת 20 ₪ הוא היה שלי. חיפשתי ספר קליל, זורם…הוא נפל לידי, ומשום מה החשבתיו לסוג של 'רומן רומנטי' קליל, אז "הלכתי על זה" והתחלתי לקרוא. ומה אומר…'רומן רומנטי'? ספר קליל? זה ממש לא. זו יצריה שלמה, מרתקת מקסימה ונוגעת בכל נים ונים בנשמה.
'אחותו של הנגר' מגולל את סיפורה של נאווה, בת ה 39, שנותרה כמעט לבדה לאחר שבעלה/אהובה ובנם בן החמש, נהרגו בתאונת דרכים. היא המחליטה בדעה צלולה, לפרוש מהחיים המלאים שחיה קודם עם אהוביה, כרעיה, אם ומעצבת פנים מצליחה, ולהיכנס לדיור מוגן (מכבסת מילים לבית אבות), כדי להעביר את שארית חייה בחברת קשישים, שכמוה כבר עברו את סיפור חייהם, וכל שנותר להם הינו לפרוש ולהמתין בשקט, לסוף. אבל אין היא מסתפקת רק בזאת, ומתחילה לעבוד כקופאית בסופרמרקט באחת מהשכונות הנידחות בעיר…"כרטיס מועדון, יש?"
למרות ניסיונה להתרחק ולהתנתק מהחיים, ל"גורל" או לאלוהים, יש תוכנית משלו, והחיים מגוללים לפתחה אנשים, סיפורים ומעשים שיובילו אותה הלאה.
מגן מתכתבת עם האמונה ועם האלוהים, היא מציגה על בימתה, במצעד מעניין, דמיות כתובות היטב, נוגעות ללב ומגלגלות עלילה, אל מול נאווה שאט אט מתנפצת לרגליהם, מתקרבת ונפתחת.
במשפחתה – אחיה הנגר, חנן, ואשתו, הגדולה מן החיים, תרתי משמע, יונינה, ושני ילדיהם, בת ביישנית ובן בגיל בנה המת.
בסופר – היא פוגשת באולה, עולה חדשה ישנה מרוסיה, גרושה יפיפייה ותאבת חיים, עם אקס אלים ילד בן גילו של בנה המת, ואמא חולה.
בדיור המוגן – היא מכירה את צילי ובילי, זוג תאומות בנות 80, מלאות חיים ותשוקה אליהם, ואת בני משפחתם הגדולה והחמה, שאחד מהם הינו גיאולוג המעוניין,בנאווה בשם יואב.
את זוהר זיו, קשישה שלמרות גילה, עדין עוצרת נשימה, עם סיפור חיים מרתק. זוג תאומים מפגרים בין 35 ואחיהם המנודה/מנדה – עשעאל. גבר מרשים יפה ופגוע.
ובנגריה של אחיה – את שלומי, נגר, דתי בעל יחסים מורכבים עם אלוהיו, אסיר משוחרר עם סיפור חיים לא שגרתי.
שלושת הגברים הללו יכנסו אל חייה יגעו ויזיזו את העלילה.
החיים פורצים מכל עבר, הגורל/אלוהים מטיל קוביות שמניעות את גלגלי החיים של נאווה ומאלצים אותה להתעמת איתם.
בתוך סיפורי החיים הללו, שחובקים בחובם שמחה, עצב, ייאוש, תקווה, אהבה, שזורים אלו באלו, מצליחה מגן לנווט את נאווה שלה במינון נכון ליצירת סיפור אמין נוגע ומרגש.
לפי הכריכה האחורית יש כאן ניסיון לספר סיפור איוב מודרני, ומגן אכן מצליחה לעשות זאת, ובכך להתכתב עם אמונה ועם אלוהים והקיימות שלו…
היא מזכירה את קהלת ומעלה את השאלות הקיומיות – האם הכל שרירותי? האם אלוהים נרדם? או שיש סיבה לכל דבר?
והתשובה שלה שאסונות, גם אם יש מהם בשפע, אינם בהכרח סוף פסוק, יש תקווה ויש עתיד, רק צריך להיפתח, לגעת, לרצות, ולחיות.
"אילו האמנתי באלוהים…"
"ואת לא?"
"לא מה, מאמינה באלוהים? האמת, אין לי שום יציבות בעניין הזה, בקר אחד הוא בובת וודו, שאני מוציאה עליה את כל העצבים ומטיחה בה טונות של כעס ומרה שחורה. ובוקר אחר אני קטנה-קטנה והוא שליט הקוסמו, הכל יכול שמשחק בי כמו בפיון על לוח שחמט, מזיז אותי מריבוע לריבוע, מעיף אותי מחוץ ללוח ומחזיר…."(עמ' 316)
האם תצליח נאווה לחזור לחיים? לזכותה של מגן יאמר שאין כאן סוף דידקטי של "הם חיו האושר ואושר עד עצם היום הזה", כפי שקורה בספרים מז'אנר 'הרומן הרומנטי', אלא שמגן משאירה שאלות שלא נענות עד תום, עם סוף פתוח, שמאפשר לגיבורה כפי שנדמה, עוד…
והסתייגות אחת, שמו של הספר 'אחותו של הנגר', אינו מוצדק, נאווה היא אכן אחותו של נגר, אבל היא גם כל כך הרבה דברים במקביל, אז למה דווקא זהו השם שנבחר? על כך לי אין תשובה הולמת.
כשאני קוראת יש לי מן מנהג כזה ושיר פתאום נדבק ומתחבר לסיפור אז השיר המתבקש להצטרף הפעם – 'אלוהים' של מוקי
https://www.youtube.com/watch?v=-4Ir1Yzj5X0
והשורה התחתונה, כמו השורה הראשונה שלי: ספר נהדר. נוגע, מרגש, ומבכי. ממליצה.
