אני ממשיכה בדרך שלי שהתחילה לפני אחד עשר שנים. בתאונת דרכים אומללה.
מונשמת. גוף מרוסק. נפש מרוסקת.
הדימום שהיה לי בראש, נעצר רגע לפי שהגיע למוח.
אני זוכרת בערך. חלקי זיכרונות, בעיקר של כאבים וגוף שמסרב לקום וללכת.
התעוררתי למציאות שונה. אחרת. לא היו לי מחשבות בראש.
התעוררתי למציאות של בלי מחשבות בראש.
בן אדם ללא מחשבות. ריק לגמרי. אי אפשר להסביר את ההרגשה המשונה הזו של לחיות בתוך בועה. רק אוויר מסביבי.
לא הבנתי, לא הבדלתי, לא זכרתי.
מה זה למעלה? מה זה למטה? מה זה משולש? עיגול? מי ביקר אותי עכשיו?
ההרגשה היחידה שאני זוכרת היא הרגשה של פחד. פחד אימים שמשתק אותי. התחברתי לילדה שבי, הכל היה חדש, טהור, נקי, ראשוני מזוקק ותלוש בו זמנית.
חזרתי להיות ורד. בלי מחסומים, בלי הגנות, בלי מסננים. בלי נורמות ובלי ציפיות. רק הרצונות שלי- הכי תמימים וטהורים- ילדה שרוצה שיאהבו אותה. ילדה שמאמינה בסיפורי אגדות עם סוף טוב ושהאהבה מנצחת את הכל.
התחברתי לילדה שתפרה בגדים לברבי בגיל 7. לילדה שחשבה שראתה בבגדים אופנה. אומנות. יצירה.
מאז שאני זוכרת את עצמי הידיים שלי עקצצו. תמיד נמשכתי לאופנה, יצירה, צבעים, חומרים, אהבתי לעשות יש מאין, להרגיש את החומר.. אבל החיים, כמו החיים, לקחו אותי למקומות אחרים, שונים. נוחים.
אני זוכרת את מה שאמרתי לעצמי בזמן האשפוז והשיקום:
"אני רוצה ליצור! בכל מחשבה. בכל נשימה.
אני רוצה לתת דרור לאדם שבתוכי!
מתי שכחתי את הדרך שלי ?
אני רוצה להיות אמיצה.!
לבחור.
לחוות.
לנשום.
ידעתי שאני אצא מזה ומהר. ידעתי שאני נלחמת עכשיו על החיים שלי. בוחרת לנשום, לאהוב, בוחרת להרגיש, להגשים. ליצור. ליצור מהנשמה.
יש אנשים שאחרי שהם נפגעים או נפצעים הם שואלים למה זה קרה. אני לא שאלתי למה זה קרה. שאלתי- איך אני יוצאת מזה ואיך אני מנצחת!
שיקום ארוך בבית לוינשטיין.
ימים שמלווים בניצחונות קטנים. מראות, ריחות וקולות חדשים.
חרדות. חוויה משנה חיים.
שיקום ארוך בבית.
למדתי לנסות, להעז, להחלים. ליהנות. גברו בי האמונה והרצון.
ידעתי שכשאני חוזרת לעצמי. שהפעם אני אהיה רוז טובה יותר שמעריכה ונוצרת כל רגע קטן.
כל שקיעה, כל פרח, כל רגע מהנה עם החברים, המשפחה.
רוז שאומרת תודה. על האנשים המיוחדים בחיי שעוטפים אותי.
על מכרים אקראיים שהפכו לחברים. רוז שמאמינה שהנסיך עוד יגיע ומפסיקה לדאוג. מפסיקה לחיות במרוץ ללא הפסקה.
אני רוז, ואני מעצבת תכשיטים וצורפות.
אני מגשימה את החלום שלי.
בדרך הארוכה ומפותלת. סוללת אותה בקצב שלי. אני מברכת על הבחירה להגשים את ייעודי.
הכל מדויק!
וכשאני רואה מישהי עונדת תכשיט שלי, זה ניצחון של שתינו.
אני פה. לא ויתרתי. ניצחתי. ואני פה בשביל לצעוק לעולם:
אל תוותרו!
אל תפסיקו לחלום!
אל תפסיקו להאמין!
אל תפסיקו להתרגש!
שלכן, רוז.
