אל תכניס לחדר הפרטי שלנו את הצדק החברתי

כשהתחילו מחאות הקיץ לצבור תאוצה וכמו "מיני-קבוצות"  בהמון נושאים, אמרתי לך דניאל : זה לא ממש ייגמר כמו שזה התחיל, זה ייגמר הרבה פחות טוב. למה את כזו סקפטית הוא נבח לעברי – את תמיד מוכרחה להיות זו שמנבאת שחורות? אתה יודע מה, אמרתי לו ? לא תהייה מישהי שתשמח יותר אם אני טועה, לפחות הפעם. איך אני איתך? תודה שאת עושה לי טובה מותק….
מדהים איך סדר היום החברתי חלחל לו גם לחדר השינה. בזמנו , הטלוויזיה לא הייתה אפילו שם. כדי להתנתק מטרדות השגרה למדנו להוריד בחדר הזה את השלטר של פעילות שוטפת ודומה של כל יום ולהרים את שלטר ה-ביחדנס  הזה שלנו. זה לא אומר שלהיות ביחד זה תמיד גן עדן או גן של וורדים , אבל כנראה שלפעמים השלטר מפעיל את עצמו גם בלי הזמנה..וככה חילחלו להם "העם רוצה צדק חברתי.."  ועוד נהמות כמעט מבהילות בעוצמתן לתוכנו ולתוך מה שביננו.
לא רציתי את זה, לא אהבתי את זה – אני רוצה את מה ששלי ושלך שישאר ככה, לא מעניין אותי בחלקת אלוהים הקטנה והאינטמית הזו לערב את האלפים , מאות האלפים, לשמוע את הפרשנות ברקע – לפעמים אני רוצה לשתוק ולשמוע אותך מדבר מתוך השקט, ובתקופה האחרונה אין לי את זה. אני לא מצליחה להגיע אלייך כמעט בלי הדיונים האלה על סדר היום. יש גם אני ואתה ואפשר לעזאזל לשים את זה קצת בצד.
הפכנו למיליטנטים קצת – את לא חושבת אתה שואל אותי פתאום. אני שותקת רגע ומהנהנת בראש ואומרת : אתה יודע מה? אתה קצת צודק….במקום להיות אקטיביסטים הפכנו להיות מילטנטים. תסתכלי בעתון הוא דוחק בי, תראי את התמונות, גם אם לא היה כתוב – תראי כמה עוצמה וכוח יש בהן. נכון אמרתי, תודה לאל שהשכל לא נמלט מעבר לגבול בשעה הזו….ראיתי את זה לפני כמה ימים ופתאום כשראיתי את האגרופים האלה מופנים כלפי מעלה בזעם – אמרתי שאני לא רוצה להיות חלק מהזעם הזה. שינוי  – כן. זעם? ממש לא ואת זה אני שומעת ברחובות וקוראת בעתונים בימים האלה. אולי אני טועה.
אתה מחבק אותי ואומר לי בטון מתפנק כזה : אבל אנחנו לא זועמים דרלינגה, נכון ? אני מסתכלת עליו ומחייכת. תודה לאל שפתאום יש לי פרטנר שהוא לא "ישראלי חדש", שהוא די וותיק גם אם צריך לשנות משהו. לא צריך מלחמות עולם, לא צריך. אני מתחננת. נכון, זה לא הלך עד עכשיו כמו שרצינו, ואנחנו הרי יודעים שלא יעשו מחר ריסט למערכת ויהיה צדק חברתי. למען השם אני כועסת נורא : תפסיק כבר עם צמד המילים האלה "צדק חברתי". לא שאני רוצה להוריד את הדיבור הזה משולחן הקפה או מהסלון, אבל כאן – בחדר הזה אל תדבר איתי על זה. למה? תכבד את הצורך שלי להיות רק אני ואתה. הדיבור שלי ושלך בשפה שלנו. בלי מיקרופונים, בלי פלקטים. רק אנחנו. טוף?
אתה מביט בי ושואל: תגידי, מה קרה לך פתאום ? לא קרה לי פתאום, קרה לי שאתה לא מקשיב לי, קרה לי שאנחנו מדברים על אותם נושאים , בשפות אחרות, כשלא מקשיבים אחד לשניה זה מה שקורה – שולחים את האהבה והחיבה מעבר לחדר ומשאירים אתנו בחדר את ההפגנות והמחאות והצדק החברתי. אז מה? אפשר לדבר כמו בני אדם נורמלים אתה שואל אותי מפוייס? אפשר אני אומרת. …בוא ננסה להקשיב אחד לשנייה ואחר כך תבטיח לי שנסגור את ה"צדק החברתי" מחוץ לדלת. מבטיח?
שמע – אני לא מרגישה נוח עם המחאה הזו, היא הופכת להיות כוחנית מיום ליום, הנאיביות שהייתה מהולה בשכלתנות – דיברה על קשיים ממוקדים ראשיים עם מספר מטרות מצומצם הפכה להיות איזה משהו אימתני, מן סלוגן כזה שחוסה תחת המטרייה של "צדק חברתי". מי נמצא שם ? כמעט כולם…כי לחלק גדול מאד (שכבת הביניים) יש תחושה שקשה ולפעמים אי אפשר יותר. הרוב נכון (אני מניחה), אבל זה הופך להיות סוג של "צונאמי" או הוריקן – ואלה….דרכם להרוס.
את עוד פעם הופכת לראות רק את השחור ולא מאמינה שאפשר. הדמות הזו שלידי עכשיו שבדרך כלל מדבר וצוחק ושואל וכועס ומנדנד – מנסה עכשיו לשיר לי את  "האמיני יום יבוא"… רק לשמוע אותו שר כבר אני מתגלגלת מצחוק ויכולה לחייך שוב בחדר שלנו – בחדר שלי ושלו. את המחאה הוצאנו מהחדר וסגרנו את הדלת…..לפחות עד הסיבוב הבא.
היה לנו קשה אותו ערב למרות שכבר לא דיברנו על הפגנות ועצרת וכמה אנשים באו או יבואו ומתי יפרקו את האוהלים. לא, הוצאנו את הדיבור הזה מהחדר – אבל הוא כבר חלחל לאווירה….הוא כבר היה שם ביננו, באוויר, וכמעט כל מילה שדיברנו היה אפשר לקשור אותה באסוציאציה כזו או אחרת ל"..העם דורש צדק חברתי.."
אני משתדלת מאד אבל קשה לי  שלא להרגיש מוצפת בתחושת מחאה חברתית למרות שאני שותפה רק לחלק מהנושאים. עד לפני כמה ימים הצלחתי להתנתק אבל פתאום התחושה הזו מציפה אותי וזה לא עושה לי טוב. אני לא רוצה שתחושות יציפו אותי בלי שליטה, אני רוצה לשלוט בתחושות ובתגובות שלי ואני מרגישה שאני קצת מאבדת את הקונטרול על זה.  קשה לי להתנתק במיוחד שיש שותף לדיאלוג וגם אם הוא שותק כרגע – האמירה שלו נשמעת מהדהדת לפעמים כמו עוד מיקרופון בכיכר.
אני לא יודעת אם המחאה הזו תצליח, אני לא יודעת איך יגדירו את ההצלחה – הרבה מאד כבר סימנו אותה כהצלחה גדולה. הלוואי שמי שסימן את זה כך – ירגיש שנכון ונוח לו יותר. נראה לי קצת יותר מדי מוקדם לשים סימוני הצלחה לתוצאה. לדרך ? בטח שכן !!
אני פותחת את המערכת ושמה איזה דיסק להחליש את הרעש הפנימי, את הצדק החברתי, ולפתוח ערוץ לאווירה אחרת…שלי ושלך, להיות מדוייקים ומחובקים בשפה שלנו בלי מחאות חברתיות. רק אנחנו . שנינו.