״איש ושמו אובה״, סרט קצת מצחיק, לפרקים עצוב, ובעיקר נוגע ללב באנושיותו. מסופר בו על גבר מזדקן שהתאלמן ולא מוצא טעם להמשיך לחיות, אבל, כל פעם שמחליט לקחת את חייו בידיו, הוא נכשל (פעם החבל נקרע, פעם השכנים בדיוק צריכים עזרה וכו׳)
הוא מצטייר כטיפוס מאד אובססיבי, שעוסק כל הזמן בפעולות ״שיטור״ בשכונה ונוזף בכל מי שמעז לעבור על הכללים ( אם זה הכלב שהשתין על השביל, או מי ששכח לנעול את הגרז׳, או העמיד אופניים במקום שאסור) טיפוס נרגן וזעף שלמען האמת די קשה לחבב.
גדולתו של הסרט היא ביכולת שלו להראות באופן אמין את השינוי שחל בו, (וביחס הצופים אליו) באמצעות שני אמצעים:
1. זכרונות פלאש באק, שמראים אפיזודות מחייו , מאז שהתייתם מאימו בגיל צעיר ועד הלום, חיים לא פשוטים מלאי אבדן וצער, וכמובן שהאינפורמציה הזו מאפשרת מבט חומל ומבין לגבי התנהגותו הנוקשה.
2.כניסתם לחייו של שכנים חדשים, חמים ולבביים, שלא נרתעים מחזותו הקוצנית והנוקשה, ומתוך אהבת האדם שבהם מתייחסים אליו בקבלה , בחיבה, פונים לעזרתו כשכנים חדשים בשכונה וגומלים לו במחוות קטנות ובהתנהגותם החמה מעוררים לאט לאט את טוב-הלב שלו שהתכסה ב״קוצים״…( בהדרגה הוא גם הופך ל״סבא״ של הילדות שלהם).
מה שהכי נשאר איתי מהסרט הוא איך נקודת המבט שלנו יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה כשאנו מכירים קצת את ״סיפור הרקע״ של האדם שמולנו, שהוא כמובן תולדה של החוויות שעבר בחייו. כמה קל להיות שופטני ולדחות כשמתייחסים רק להתנהגות הגלויה החיצונית של מישהו בלי להכיר את הנסיבות.
והדבר השני- כל כך נעים ונחמד כשאנשים שגרים באותה שכונה הופכים ל״קהילה״ קטנה, איכפתית, עם דאגה לזולת שהוא השכן שלך. זה מפיג את עוקץ הבדידות הקיומית ונותן לכל אדם תחושה שהוא בעל ערך בקהילה הקטנה שנקראת ״שכונה״.
סרט מחמם לב.