קוראים לי עיינה שרמן,בת 38 כמעט,עשויה מחרסינה ומפלדה.בשנים האחרונות אני מקלפת ממני אט אט את תדמית פלדת האל חלד שדבקה עוד מילדותי, אז נחשבתי לילדה סופר חזקה,עשויה ללא חת,כזו שיכולה להזיז הרים,להתמיד,להתעקש ולהשיג,לדרוש,לתקוף,לבצע.הקשר שלי לפלדה התעצם לו,מאז בחרתי אי שם באמצע שנות ה-20 לחיי לעסוק במקצוע מאוד גברי וקשוח:סוכנת אמנים(בביטוי המוכר:אמרגנית).את מהות המקצוע והטייטל המאוד מחייב הזה בפועל,קשה מאוד להסביר והרבה יותר מורכב וקשה לביצוע,בייחוד לנשים.
קצת אחרי יומהולדתי ה-30:החלטתי לחשב מסלול מחדש ולעזוב מקום עבודה שהיה לי בו את התפקיד הכי בכיר,יציב,מוערך עד כמה שייצוג אמנים יכול להיות כזה.עם קבלת ההחלטה, שהתקבלה אחרי לבטים רבים,הנחתי שכעת אני אצליח להסיר מעליי מעט משיריון הפלדה שעטף אותי.הייתי שכירה בכירה עם מעטפת פלדה שהבינה פתאום שהגיע הזמן לזעוק את זעקתי החוצה:לספר לעולם שתחת מעטה הקשיחות,המצליחנות,היציבות מסתתרת לה בובת חרסינה שמבפנים היא בעצם ילדה שבירה,פגיעה,רגישה,שלא הצליחה כבר כמה שנים טובות לבכות באמת.קיוויתי בכל ליבי שאולי עכשיו כשאספר כבדרך אגב שתחביביי הרבים כוללים קריאת ספרים,כתיבת סיפורים,שירים הגיגים,צפייה בסרטים,ביקור במוזיאונים,טיולים בארץ ובעולם,יאמינו לי ולא ירימו גבה למשמע המידע הזה,שכל כך לא תאם את החזות שלי ואת מה ששידרתי,הן בחיי המקצועיים והן בחיי האישיים,שהייתי בטוחה שיש לי המון מהם אז .
קיבלתי את התפקיד הנכסף:הקמתי חברה מ-0,תפקיד שדרש המון אומץ, התמדה, נחישות ובעיקר המשך הויתור על עצמי. זכיתי להצלחה אדירה, לכוח, למעמד ועל פניו: לחיות את החלום. המשכתי למכור לעצמי את הרעיון שאני מצליחה לשלב בין כל העולמות, מצליחה בקריירה, ממש תיכף מוצאת זוגיות מתאימה,מקימה משפחה בלי בעייה ומשלבת את הכל יחד.שוב הנחתי בצד את הצורך לחזור לעצמי האמיתית,להתחבר לבובת החרסינה והשקעתי את כל כולי בלפתח את הקריירה המזהירה של סוכנת אמנים,מבלי לעצור לרגע,לנשום,להתבונן,לנוח,לשאול שאלות,לכאוב,לבכות,לצרוח,לשבור את הכלים.כמובן שפינוי מקום בחיי למשהו,שלא לומר מישהו,אמיתי ממשי ואותנטי מלבד הקריירה והעבודה הבלתי נגמרת,לא היה.
הישורת האחרונה:הקריאה האחרונה לתחילת המסע שלי לדיוק ולחשיפת הצד הקרמי האמיתי שלי,הגיעה חמש שנים לאחר מכן.היא התבשלה ונבטה בי כמעט שנתיים ושוב כהרגלי בקודש,אזרתי המון אומץ,נחישות וקור רוח,נפרדתי מזוגיות מאוד לא מתאימה והתחלתי לחשוב איך אני נפרדת גם משריון הפלדה שהתעבה לו בינתיים במישור המקצועי ומתחברת לעצמי,למה שאני באמת רוצה לעשות,לחוזקות שלי למה שאני מצליחה להתרגש ממנו,להתלהב,להשקיע כמו שהשקעתי 10 שנים קודם,כשרק התחלתי.
ואז באורח פלא, ממש אחרי הפרידה,היקום וכנראה גם הקארמה שלחו לי את החצי שלי,איתו זכיתי להתחתן השנה ולחשוף בפניו כבר במפגש הראשון את צדדי השבירים,לטפח את התחביבים והאהבות שלי,לקבל השראה ועוצמות חדשות שכבר לא הכרתי,לאהוב אותו ואותי באמת,להיות מסופקת בחלקי,להוריד ממני את שריון הפלדה שאני עדיין נושאת שאריות ממנו והוא תמיד יהיה חלק ממי שאני.הצלחתי לפרוש כנפיים,להעיז ולהתחיל להגשים את החלומות האמיתיים שלי ולההפך לקצת בובה של חרסינה וגם קצת של פלדה.
בשנה האחרונה הקמתי באהבה ועם רגישות ורכות החדשות לי,את העסק שלי,הבייבי שלי,בו שתלתי וזרעתי את כל היכולות,החיבורים והקשרים שהבאתי איתי מעולם ייצוג האמנים והמופעים בו פעלתי ללא לאות כ 12 שנים,כדי לחבר לחברות,ארגונים וחברות הפקה שצריכות את הכוונתי,תוכן ותרבות לאירועים שונים שלהם.מלאה במוטביציה,בחיוביות,הרבה פעמים בפחד שאני לומדת לחיות לצידו,באמונה ובידיעה שהדרך נכונה ומדויקת לי מאוד.
כעת זכיתי בפרס,רוצה להאמין שבשל הנחישות וההתמדה שלי ונבחרתי להשתתף במחזור הרביעי של קורס דיגיטליות בעסקים של סלונה ובנק לאומי וכמו שאר המתנות הקטנות והגדולות שזכיתי לקבל בשנתיים האחרונות,אני מודה על קבלת המתנה הזו בדיוק בטיימינג הנכון ומחבקת אותה חזק וקרוב אל ליבי.
