כתבה קודמת: אופנה והלך הרוח ברחוב האירני.
המצב הפוליטי באירן מנקודת רעות של א', אישה אירנית מוסלמית:
במשך כ-2500 שנה שלטו באירן מלכים, חלקם טובים חלקם רעי לב, היו חכמים וגם טיפשים – מכל סוג וגוון. לא ניתן היה לערער על סמכותם ומי שעשה זאת – נענש. אחד מהם, כורש, הוזכר בתנ"ך.
לפני כ-100 שנים התחילו לפעפע לאירן הרצון בדמוקרטיה, ויש ששילמו על כך בחייהם. לפני 35 שנים התחוללה המהפכה האירנית הראשונה, ותקופת המלוכה הסתיימה. חשבנו שסוף סוף תהיה דמוקרטיה בארצנו, אבל שלוש שנים לאחר המהפכה החל השילטון המוסלמי לרדוף ולהרוג את אויביו, כולל מי שהיו שותפיו לפני כן, ו-35 שנים של דיקטטורה חדשה החלו, הפעם תחת "המנהיג העליון" (the supreme leader). היתה לנו "חצי דמוקרטיה". יכולנו לבחור נשיא ופרלמנט.
הפוליטקאים מהימין מעוניינים לשמר את כוחם של ה"מנהיג העליון" ושותפיו לדרך, כלומר לעצמם. הם לא מאמינים בדמוקרטיה ואומרים באופן גלוי שדמוקרטיה היא המצאה מערבית ולא מתאימה למדינה מוסלמית. הפוליטיקאים מהשמאל או הרפורמיסטים, שואפים לשלטון דמוקרטי ומערערים על סמכותו הנרחבת של "המנהיג העליון".
לעומתם, אירנים רבים לא מאמינים שבמדינה המוגדרת כמוסלמית תתכן דמוקרטיה. עבורם הבחירה בין פוליטיקאים מהשמאל או מהימין זהה לבחירה בין הרע והרע יותר. בכל מקרה – השמאל פופולרי מהימין בקרב העם, ולפיכך לפני 16 שנים זכו הרפורמיסטים בראשות חתאמי בבחירות באופן מוחץ.
חתאמי האמין בשלום ודו שיח. במשך שתי הקדנציות שלו, חתאמי קידם את חופש הביטוי והסובלנות.
למרות שיש לרפורמיסטים תמיכה נרחבת, הכח נמצא בידי הימין השמרני והוא שולט במוסדות הלא דמוקרטים (שכוללים את "השליט העליון", מועצת שומרי החוקה, ובתי המשפט וכמו כן הצבא והכלכלה). כוחות אלו החלו לחשוש בזמן חתאמי מהמגמה בה אזרחים קיבלו שליטה על סגנון חייהם וביטאו רעיונות של חופש. מגמות אלו היוו סיוט עבור "המנהיג העליון", שלא היה שליט מוצלח מעולם, אבל במשך הזמן התנתק יותר ויותר מהמציאות ושאיפתו לכח הלכה וגברה נוכח האהבה של העם לחתאמי. הוא לא השלים עם חוסר השליטה שלו בחיי אזרחי אירן והחליט להשתלט על מוסד הנשיאות והפרלמנט, שני המעוזים האחרונים של הדמוקטיה. היה לו את הכח לעשות זאת.
לאחר חתאמי, עלה אחמדינג'אד: ימני פופוליסטי עם רעיונות קיצוניים והתנהלות מפוקפקת. המועמד החביב על "המנהגי העליון" בשל הנאיביות שלו. כחלוף ארבע שנים הוא רצה שאחימידנז'אד יבחר לקדנציה נוספת ולכן איפשר לאחמידנג'אד לזייף את תוצאות הבחירות. וכך לפני 4 שנים אחמדינז'אד זכה בנשיאות פעם נוספת. בחירתו עוררה גל מחאה עצום שגרר מאסרים עינויים ורציחות של אנשים ע"י הממשל.
היום, 4 שנים אחרי המהומות, נמצאים בבתי הכלא רפורמיסטים, עיתונאים, בלוגרים, סטונדטים ופעילים אחרים. רובם מוחזקים בתנאים קשים ותחת עינויים.
השלטון חושש מהתנגדות עממית נוספת. הוא לא מעוניין להסתכן בהתנגדות פומבית נוספת ולכן "המנהיג העליון", שלא חושש להפגין את תאוות הכח שלו, החליט לא לאפשר שחצי מהמועמדים לתפקיד הנשיא יהיו מהשמאל וחצי מהימין (כפי שהיה בעבר), אלא לאפשר למועמדים לנשיאות מהימין להתמודד מול מועמדים מהימין הקיצוני. אף רפורמיסט או מועמד עצמאי לא אושר ע"י מועצת שומרי החוקה שמצייתת להמנהיג העליון (עלי ח'אמנאי). אפילו רפסנג'אני שנחשב כמועמד מתון ובעל נסיון (כיהן כנשיא במשך 8 שנים), לא קיבל את אישור המועצה למועמדות לנשיאות.
משמעות הדבר שעידן חדש החל בפוליטיקה האירנית. למרות שמעולם לא היתה דמוקרטיה אמיתית באירן, עדיין המנהיגות אימצה חזות כאילו-דמוקרטית מול הקהילה הבנלאומית, ולמרות שהמנהיג מעולם לא התכוון לתת כח לרפורמיסטים הוא ניסה להציג את עצמו כסבלני ופתוח. עכשיו המנהיגות כבר לא מפחדת להציג את עצמה כפי שהיא באמת ולא מנסה להשיג לגיטימציה מצד העם האירני או הקהילה הבנלאומית.
הטקסט המקורי שכתבה א':
For 2500 years Iran had kings: good kings, bad kings, smart kings, stupid kings, all kind of kings. There was even a king, whose name was mentioned in Bible (Cyrus the Great). No one could question their authority without facing harsh penalties. But almost 100 years ago, the quest for democracy started in Iran, even though people pay the price with their lives.
35 years ago Iran had its first revolution, and the last king was overthrown. We thought we finally can have democracy in our country, but less than 3 years after the revolution, the new Islamic government started killing their oppositions and even their old allies. So the new era of dictatorship started, this time the dictator was the supreme leader. But at the same time we had a half democracy as well, we could vote to choose president and parliament.
The right-wing politicians in Iran are more religious and want to give more power to the Supreme Leader and his allies AKA themselves! They don’t believe in democracy and publicly say that democracy is a western concept and cannot work in an Islamic country. The left-wing politicians or reformists in Iran want to empower the democratic process and put limit on the supreme leader’s power and hold him accountable. There are so many Iranians who don’t believe that an Islamic democracy is possible, and are very disappointed by the government. For some of them choosing between the right-wing and the left-wing politicians is choosing between the bad and the worse. But still the left-wing (the reformists) is much more popular than the right fanatics. That’s why 16 years ago people voted overwhelmingly for a reformist (President Khatami) who believed in peace and dialogue among civilizations. During his two terms as president, Khatami advocated freedom of expression, tolerance and civil society.
Although the left is more popular, the right is much more powerful. All non-democratic parts of the government are right-wing politicians, among them the Supreme Leader, the council of guardians, and the chief justice. The right-wing also controls the armed force and the economy. After Khatami became the president, the right-wing realized this can be the start of the end for them. People wanted freedom and control over their lives and their lifestyles, and they started expressing their ideas. For the right-wing, specially the supreme leader, that was a nightmare. The supreme leader was not a good leader to begin with, but over the course of his 20 years of ruling he lost his touch with the reality, craved more and more power, and became angrier with people. He couldn’t stand a president who loved people and people loved him back. He couldn’t stand the people who were able to think and decide their fate and he has not enough power over them. So the Supreme Leader and his allies decided to take control of the parliament and presidency (the two democratic part of the government), and they have the tools!
After president Khatami, Ahmadi-Nejad – a populist right-wing candidate with extreme views and crazy manners- became president. He was the supreme leader’s favorite candidate because he was the most naïve candidate. The Supreme Leader wanted him to win the second term as well, so Ahmadi-Nejad with the support of the Supreme Leader rigged the election and became president again, 4 years ago. That triggered wide spread protests in Iran and a wave of arresting and torturing and killing the innocent people by the Iranian government. After 4 years there are still many reformists, journalist, bloggers, activists and university students in jail in harsh conditions.
After all that happened in the last 4 years, the Iranian government is in fear of another uprising, and they don’t want to take any risk. At the same time the Supreme Leader feels more and more powerful and is not afraid of showing his crazy power hunger side. So the Supreme Leader decided that instead of having left-wing and right-wing and independent candidates, the choice should be between the right and the far right and the extreme right candidates! No independent, no reformist, are between the presidential candidates approved by the Council of Guardians (which basically do whatever the Supreme Leader wants them to do.) Even Rafsanjani who was president for 8 years, and is a very moderate politician couldn’t get the Guardian Council’s approval.
This means a new era in Iran’s politics. Although the Iranian government never was a real democratic regime, they wanted to show a democratic image of themselves in the international communities. And although the Supreme Leader didn’t want to give any ground to the reformists, he wanted to look like a kind tolerant leader. In the new era both the government and the Supreme leader are not afraid of showing their real selves. For some reason they feel they don’t need international community or Iranian people approvals!
