אין חדש בלי ישן

הבן שלי בן ה-8 הצטרף אליי לביקור בתערוכה " הישן החדש" במוזיאון העיצוב בחולון. אני נהנית מאוד לבקר איתו בתערוכות של אומנות פלסטית. אבל מוזיאון העיצוב אהוב על שנינו במיוחד. קודם כל מבנה המוזיאון עצמו . המוזיאון , יש לציין, עוצב ע"י המעצב רון ארד. הארכיטקטורה מרשימה ועם זאת אישית ומחבקת, מקבלת אותך פנימה בחום ברצועות אדמדמות ומתעגלות. והתערוכות המוצגות בו נותנות לנו ,פעם אחר פעם, נושאים אין סופיים לשיחה, מחשבה ויצירה. אולי כי לצד יופי שהוא שנוי במחלוקת במידת מה, המוצגים מציעים תמיד תחכום, הומור, לפעמים אפילו התחכמות ואמירה ביקורתית.

התערוכה הנוכחית ,"הישן החדש" , מציגה פרשנויות חדשות , מענינות וחלקן אפילו מפתיעות לפרטי עיצוב וריהוט אייקוניים ומסורתיים וכן לשיטות יצור מסורתיות. כבני אדם אנו נעים כל הזמן על הציר שבין הישן לחדש. בין העבר שלנו להווה . על קצה אחד של הציר נמצאת התשוקה הבסיסית שלנו להתקדם, לחדש ולהתחדש, "למרוד" בעבר , במיושן לעיתים, ולמצוא לו אלטרנטיבה . מהמקום הזה נובע לדעתי גם הרצון להיות חדשני, עדכני, אופנתי וטרנדי.

בקצה השני של הציר נמצאת הנוסטלגיה, ההתרפקות האנושית על העבר, על המסורת, על זכרונות,על מה שהיה פעם. בעיצוב הדבר מתבטא במחזוריות של מגמות אופנתיות שמחזירות אלינו גזרות , בדים , הדפסים ואקססוריז . תחשבו על טפטים לדוגמא – כולנו נפגעי טפטים משנות ה-70. אני עצמי אכלתי את מיטב ארוחות הילדות שלי בפינת האוכל שלנו, מוקפת מכל הצדדים בטפט דמוי חיפוי עץ. בעשור האחרון חזרו אלינו הטפטים . אך השימוש בהם אחר (תודה לאל ) – מעודן יותר, מותאם ולא משתלט. מה שנקרא- עם יותר טאקט.

אנו חיים במציאות בה הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר. הטכנולוגיות המודרניות מאפשרות פיתוח של חומרים חדשים וטכניקות המאפשרות ייצור מהיר ויעיל של מוצרים בכמויות גדולות. העניין הוא שהייצור הזה הוא המוני ולא אישי, נטול ערך סנטימנטלי וייחוד, מוצר שמנותק רגשית מהצרכן. במציאות כזאת נוצר געגוע למשהו אחר, בעל גוון אישי ונגיעה אנושית. יש חיפוש וחזרה לשיטות ייצור מסורתיות: רקמה, אריגה, קדרות , אפיה של לחמים ביתיים, בישול ביתי ועוד. מספיק לבחון את הפופולריות של ה- vintage – וינטאג' כמעט בכל תחום בחיינו – בתחום האופנה, הריהוט, הטכסטיל , האבזור לבית ועוד .

על הציר הזה של ישן-חדש נעות היצירות המוצגות בתערוכה . אך נקודת המוצא של היוצרים היא שונה מן המובן מאליו של לקיחת דבר מן העבר והצבה שלו בהווה. חלק מן היוצרים לוקחים מן העבר את שיטת הייצור המסורתית (הטכנולוגיה) ומיישמים אותה באמצעות חומרים "חדשים" . לדוגמא סלים וקערות הקלועים בשיטת קליעה מסורתית, אך מאזיקוני פלסטיק תעשיתיים.

יוצרים אחרים בוחרים דווקא לקחת מסורת אסתטית ולתת לה פרשנות מחודשת באמצעות שיטת ייצור עכשווית. לדוגמא "שמיכת טלאים" של המעצבת טלילה אברהם עשויה לוחיות נירוסטה התפורות זו לזו וצרובות בדוגמאות עדינות ויפיפיות . שמיכת הטלאים ה- Qilt blanket נטועה במסורת האמריקנית מאות בשנים ומסמלת את המשפחתיות והבית ,זו היא מלאכת יד עממית שהועברה מאם לביתה . המעצבת מיישמת את הרעיון האסטתי והחושני הזה בעזרת טכנולוגיה ממוחשבת על חומר קר וקשה , המנוגד כל כך לחמימות והרכות המתקשרות לנו עם שמיכה. הקסם הוא דווקא בניגודים האלה והיצירה מרגשת ומרתקת .

גם המעצבת מירב פלד ברזילי נותנת פרשנות מעניינת למסורת עתיקה לא פחות והיא רקמת הגובלן (Goblein ) הידועה, טכניקת רקמה מעודנת שמקורה בצרפת. בעבודתה "הום סויט הום" המעצבת הדפיסה הדפסים הנראים ממש כמו הרקמה על גבי כריות נוי. ויזואלית הכל בסדר, זה נראה כמעט אותו הדבר , אבל מה עם המגע ? ההדפס חלק ומדוייק לעומת הרקמה הגבשושית והנוכחת כל כך במפגש איתה.

היוצרים בתערוכה מסתכלים אל העבר בכבוד ובהערכה ואפילו בהומור אוהב. העבר נוכח ביצירה שלהם, אך הם לא נעצרים בו, לא נותנים לו לעכב את ההתפתחות שלהם .

הביקור בתערוכה גרם לי להרהר גם בעבר ובהווה שביני לבין הבן שלי. הבן שלי בחור צעיר ומוכשר, מצייר ,רושם ומפסל, בונה מודלים מגרוטאות. " זה עבר אליו בירושה ממך" – זה משפט שאני שומעת הרבה. חלק מזה בטח נכון , כי בכל זאת אני מציירת בערך מהרגע שנולדתי ועוסקת בעיצוב פנים. אבל יש בו משהו אחר, משוחרר יותר , חופשי לבטא את עצמו ואת היצירתיות שבו. את הכישרון הבסיסי והמושרש יש לשנינו והוא כנראה עבר אליו גנטית , אבל הוא לוקח את זה למקומות אחרים לגמרי. בסוף הביקור קניתי לי ולו מחברות רישום בחנות המוזיאון. הוא "החדש" פתח את המחברת והתחיל לרשום מיד. ואני "הישנה" עדיין לא פתחתי אותה אפילו, אני צריכה עוד קצת זמן.