בואו נדבר על זה רגע. צונאמי עוצמתי הכה את חופי האופנה העולמית כשביטול תצוגת האופנה האגדית של מלאכיות ויקטוריה'ס סיקרט הגיע לכותרות. מדובר באחד מאירועי האופנה הנצפים ביותר בעולם, ובמסורת ארוכה של יותר מ-20 שנה, וכיאה לסדר גודל כזה הידיעה התקבלה ברעש רב סיקורים.
חלק קיבלו את הבשורה בקריעת חולצה ואכזבה קשה על אי קיומו של האירוע. אחרים טענו שזו בכלל לא הפתעה, שכן כבר כמה שנים שיש ביקורות חריפות על היעדר המגוון של דוגמניות על המסלול. במותג מקפידים על לוק אחיד, פס ייצור של דקיקות וגבוהות שלא באמת מציג ריאליזם של גוף נשי, ויותר פנטזיה שכבר לא כל כך קשורה לשיח ב-2019, וסוף סוף שמו לזה סוף. המציאות ניצחה, מגוון נשים לשלטון, ווהו.
ואני שואלת, אתם באמת קוראים לזה "ניצחון"?
העיסוק החוזר בגזרה, כאן הבעיה. אתם חושבים שאתם כל כך ליברליים, אומרים לעצמכם "טוב מאוד שביטלו את הבושה הזו! ככה צריך! (עם קול של פולנייה כבדה), אבל עם כל הפלורליזם הזה, אתם גם אותם אנשים שרואים דוגמנית אובר סייז בשער מגזין ואומרים כל הכבוד. סורי, אבל אין הבדל בניכם לבין קברנטי ויקטוריה'ס סיקרט, כי בסופו של יום, השיח על המבנה הנשי עוד קיים בשפה שלכם, ופה הנושא הפסול.
כמה אפשר לדון בזה? כמה אפשר להחמיא לאישה על כך שהיא שלמה עם עצמה, כמה אפשר לכעוס על סלבית שרזתה והיא כבר "לא משמשת דוגמא". די להתעסק, די ליצור תבניות, די להתייחס לנשים כמודל של מה כן ומה לא. אישה היא אישה היא אישה. תנו למוח לנצח, לכישורים לבלוט, לאופי להפציץ. תנו לנו לאכול מה שבא לנו בלי הערות של "איזו אישה משוחררת ובריאה" או "איזו בחורה חסרת מודעות עצמית". תנו לחיות.