אימא יקרה לי
אנני יודעת כיצד ומאיפה להתחיל, שנים שרציתי לכתוב לך, אך משום מה בכל פעם שניסיתי לרשום את מה שעל ליבי, משהו עוצר בי ומתעוררת בי מחשבה שבעצם, מה זה חשוב, מילא את לא תשמעי או תקראי את מה שאכתוב, עדיף לנצור אותו בליבי שם יישאר שמור ובטוח איתי עד יום מותי.
מאז שאני זוכרת את עצמי לא אמרתי את המילה הזו שנקראת "אימא", איך שהוא כשחברים וחברות דיברו על "אימא עשתה לי", "אימא אמרה לי", "אימא נתנה לי" , "אימא הכינה לי", "אימא טיפלה בי" "אימא שמרה לי", "אימא קנתה לי", "אימא לימדה אותי", "אימא לקחה אותי", "אין כמו אימא שלי."
הקשבתי בשקיקה ודמיינתי לעצמי כמו סרט נע שלו היית בחיים יכולתי להרגיש את כל זה ואיך היה משפיע על החיים שלי ועל בטחון העצמי והאושר שלי בתור ילדה ומתבגרת, אולם בלית ברירה הסתפקתי בלשמוע ובלדמיין את הסרטון שיצרתי לעצמי בעקבות אותן סיפורים של החברות,
למדתי לחיות בסרט שלי, לחייך ולהכניס רגעי אופטימיות ונחמה עצמית שעזרו לי לעצור את הדמעות לשכוח מצער ולהחזיר אותי לשפיות כמעט מידית, הרי אני רק ילדה, וילדות אמורות להיות שמחות ומאושרות.
תמיד הרגשתי וידעתי שאת חסרה לי, למרות שלא ידעתי איך את נראית, לא זוכרת את הפנים שלך
לכן היה לי קשה לדמיין אותך ויזואלית. הפעם הראשונה שראיתי את התמונה שלך היה בגיל 9 (שנה מעל גיל של הבן הבכור שלי) לכן לא יכולתי לחלום עלייך. הסתפקתי רק בדמיונות שיצרתי לעצמי. למזלי הבחנתי כי שמך ושנה בה צולמה תמונתך (ללא תאריך ספציפי) רשומים בגב התמונה.
זהו !! כעת יש דמות, אמנם רק תמונה, אבל לפחות יש לי על מי לחלום. את כל כך יפה ועוצרת נשימה! ואפילו חצי מוחשית. מאותם רגעים גם התעוררו הרגשות מעורבות , רגשות של גאווה, רגשות אהבה וגעגועים. מאותו רגע, כל מילה שנאמרה כלפי ע"י חברים מבי"ס ומבני הכיתה באמצע משחק, קשורה או לא קשורה ..עוררה רגישות והפנים נשטפו בדמועות ללא התראה וללא מעצור.
בגיל ההתבגרות קרו כל כך הרבה דברים, חלקם טובים וחלקם רעים כמו אצל כולם, איתם התמודדתי לבדי מול כולם.
אינספור פעמים רציתי להתנחם בזרועותייך, הזדקקתי לזוג ידייך שילטפו את פניי ויאמרו מילים עדינות, יפות ומנחמות של אימא, פעמים רבות רציתי לשמוע ממך חיזוקים, מילות גאווה …
פעמים רבות סברתי שלא מגיע לי, שאני לא יכולה ולא מסוגלת להיות אימא טובה, סיבה טובה ומוכחת מבחינתי למה להביא ילדי לעולם אם אין לי את הדוגמא איך להיות אימא, המחשבה עצמה עוררה בי זעם, שמה אביא את ילדיי ואשאיר אותם לבד בעולם האכזר והמנוכר הזה כמו שקרה לי איתך?? ממש לא!! שווה להם לבוא לעולם בתור הילדים שלי , אוי להם לבוא לעולם עם אימא כמוני.
אותה התנהגות קיבלה פרשנות אחרת אצל אנשים מסביבי, כמו המאמירה "היא לא רוצה להביא ילדים כי בטח רוצה לשמור על הגזרה ומפחדת להשמין" וכד'..
אימא יקרה, עם הזמן בגרתי ועברתי את המחסום הזה וזכיתי למתנה הגדולה של חיי ילדי האהובים.
אנני מצטערת שעשיתי את ההחלטה להביאם לעולם, כי למדתי תוך כדי איך להיות אימא, ואני עוד ממשיכה ללמוד ולהשתפר תוך כדי ועושה מאמצים רבים ע"מ לספק להם את כל מה שצריכים בתור אימא. אבל בלילות או כאשר אני לבד עולות בי המחשבות ש:
אני מניחה שחיבקת אותי ביום הולדתי ובזמן ינקותי, אבל אני חייבת לשאול
האם אהבת אותי (מניחה שכן) ועד כמה ? ואיך זה בא לידי ביטוי ?
האם שרת לי שירי ערש? ואילו שירים? סיפרת לי סיפורים? לא זוכרת דבר. איזה פיספוס!
האמת היא שלא נשאר לי דבר ממך מלבד בור חשוך וענק שאין לו סוף שאני מפחדת להישאב אליו.
כל כך הרבה שאלות ותהיות, ללא שום זיכרון ומזכרת ממך, שום דבר שאני יכולה להיאחז אליו לנחמה בזמנים טובים, רעים או קשים….. לו רק אפשר היה להחזיר להרגיש אותך, להריח אותך ולחבק אות ולו לרגע אחת..
המממממ … ועכשיו לא נותר נותרת אלא ללקק את הפצעים.
ואז העיניים מתמלאות שוב בדמעות ללא הרף, ככה בלי שום סיבה .. כי כנראה לי את מאז ומעולם חסרה ותחסרי לי תמיד.
אימא יקרה לי …. ואני תוהה …האם אני יקרה גם לך כמו שאת לי ?
ויודעת אני שלא תהיה לי מענה כמו תמיד .. אבל בכל זאת אשאל עד יום מותי.
יום האם שמח לך יקירתי.
מביתך החביבה ואימא הלוחשת לאוזני ילדיה תמיד אהבה, טיגי.