אילו לסבתא שלי היו גלגלים, יתכן שהיתה יכולה לקחת אותנו על פני הזמן, להבין עד כמה נקודת ההסתכלות שלנו קובעת ומקבעת את האופן בו העולם נתפס על ידנו. עד כמה האופן בו אנו תופסים את חיינו כילדים, משפיעה על כך בהמשך חיינו.
גדלה כיתומה. אבא שלה נהרג באחת המלחמות. לאמא שלה היה לא קל. לא ידעה כיצד לחיות לבד. להתמודד. הייתה חייבת למצוא גבר חדש שיתמוך בה. היא הרגישה שלא ממש איפשרו לה להתאבל. להתמודד עם האובדן. העמיסו עליה , מוקדם מידי על פי ראות עיניה, התמודדות עם שינויים רבים. גבר חדש. ילדים חדשים. הם אחיה. אחים למחצה.
לא יכלה להכיל את הכאב. רגישה מידיי. גם לא ממש הבינה איך אפשר לקרא לזה אהבה אם ביום בהיר אחד סוגרים דלת לחיים שהיו ופותחים בחיים חדשים. חיים אחרים. אם זה כך, אז אולי אהבה הוא מושג שאי אפשר לסמוך עליו. אין לזה משמעות אמיתית. הנה עובדה. אבא מת. אמא המשיכה הלאה. בנתה חיים חדשים.
ואם אי אפשר לסמוך על אהבה. על אמא שלה שאוהבת. צריך לבחון אותה. לראות עד כמה תהיה מוכנה לספוג ועדיין לאהוב. אז התחילה להעלם. לא הקשיבה להוראות שהאם נתנה. הפכה להיות ילדה מאוד מורדת. לא קיבלה את בן הזוג החדש. עשתה דווקא. הרגיזה. הייתה אומללה.
לא הבינו אותה. לפי דעתה לא ניסו לעזור לה. לא הבינו שהיא בסה"כ רוצה לדעת שיאהבו אותה בכל מחיר, בלי תנאים. לא הבינו שכל מה שנחוץ לה זה שיעטפו אותה באהבה. שיבינו שאין ילד רע, יש רק ילד שרע לו. אלא שבמקום להבין אותה, במקום להקשיב לקול הכאב הבוקע ממנה שלחו אותה לפנמייה. הרחיקו אותה. הרי גם כך החיים לא היו ממש קלים והיו כבר שני קטנטנים חדשים שצריך היה להתמודד איתם , ובעל. החיים לא היו רק ירח דבש מתמשך.
זה כמובן לא שינה לה. היא הרגישה נטושה. הרגישה שהנה , הרי לה הוכחה שאהבה זה לא דבר שאפשר לסמוך עליו. עליה ללמוד להסתדר לבד בחיים. כן. להיות מוקפת חברים. לעזור כל הזמן. כי כשאת עוזרת , אז צריך אותך. אין אהבה ללא תנאי. אין יחסים ללא תנאי. הכל תלוי וקשור בתנאים, באינטרסים. מה שבטוח זה שאם צריך אותה, אם אי אפשר בלעדיה, אז היא יחסית מוגנת. לכן, תמיד התנדבה להכין, לעשות, לתת, לעזור.
חבריה הרבים מהללים ומשבחים את הנתינה שלה. היא באמת בן אדם נדיב וטוב. חבל רק שמרגישה כה חלולה מבפנים. יכלה כל כך להנות מהחיים, מיחסי חברות בחיים, אילו הייתה מבינה שהיא יכולה להשתחרר מכל הפרדיגמות, האמונות שהקימה בעבר, בילדותה הרחוקה ואשר אלה אינם משרתים אותה עוד ולמעשה אף פעם לא עשו לה טוב. גם לא ממש הגנו עליה.
היא טובה ושווה. היא ראוייה לאהבה כי היא בן אדם. בן אדם טוב, נדיב. מגיע לה כי ככה. ולא בתנאי ש… ולא רק אם תעשה. הגיע הזמן שתלמד להרפות. שתדע שמגיע לה שיאהבו אותה כי היא היא. שיש מי שאוהב אותה רק שהיא לא מוכנה להסתכן ולסמוך על זה.
תבנית נוף מולדתה, האמונות והדיעות שאימצה אז, בילדותה , כשנאלצה להתמודד עם היתמות מחד ועם הדרך שבחרה אמא שלה להתמודד מאידך, חרצו בה תלמים של בדידות עמוקה ותחושות שאי אפשר לסמוך על אהבה.
נשארה רווקה עד גיל מאאוחר יחסית. התחתנה רק באמצע שנות השלושים. התחתנה כי רצתה בית ומשפחה. לא שינתה את האמונות והדיעות ולכן גם מצאה את הפרטנר המשלים. זה שלא ידע להעניק אהבה. זה שלא רואה בשיתוף ערך. זה שמידת הזוגיות לה הוא זקוק היא מעטה ביותר.
לאחר שנולדו שני ילדיה, התחילה לשאול את עצמה שאלות. לא הבינה למה היא כל כך לא מאושרת. לקח לה זמן להודות בפני עצמה שהיא נורא רוצה שבן הזוג שלה יאהב אותה, יחשוק בה, ירצה להעניק לה, ירצה שיהיה לה טוב. דבר מזה לא היה כפי שחלמה. היו שנים רבות בהן גם לא העזה לחלום.
עכשיו היא חולמת. רק את זה מרשה לעצמה. ניסתה להעלות את הנושא מספר פעמים. שידע בן הזוג שלה שהיא אינה שמחה בנישואיה. בעיניו הם חיים בסדר. כך זה צריך להיות. אבל היא אומללה. היא לא מרגישה אוהבת ולא נאהבת. הוא לא מוכן לטפל ולעשות איזה שינוי והיא מרגישה כלואה בנישואיה. היא לא מוכנה להיפרד. אומרת שגדלה כיתומה ללא אב ולא רוצה שזה מה שילדיה יעברו.
" אל תבלבלי אותי עם עובדות" היא אומרת לי ללא מילים. אני תקועה, נוסעת בדרך ללא מוצא. רוצה חום ואהבה וכל שנותר לי הוא רק לחלום על זה.
אני כמובן לא מסכימה איתה. יש המון אפשרויות כאן, אני אומרת לה. מראה לה צעד צעד שאפשר היה לפרש את המציאות גם אחרת. כבר בילדותה. אפשר לראות את המצוקה של אמא שלה. אפשר לסלוח לילדה המורדת. וגם לאחר מכן, אפשר להאמין באהבה, ביחסים, בזוגיות.
אפשר להיפגע. מי שלא מעז אולי לא מפסיד אבל בטח לא מרוויח. מבקשת ללמד אותה שלהעז זו אינה קללה. עליה ללמוד לתת אמון. זה בטובתה. לכל היותר היא תגלה שנתנה אמון במי שלא היה ראוי. אבל הסיכוי לכך הוא כמו הסיכוי שתכיר מי שראוי לאמון שתיתן בו. משמעות הדבר שהיא יכולה לבחור אם לתת אמון או לא. הרי אם תיפגע, תכאב , תוכל להתגבר ולהמשיך הלאה. אבל אם לא תיפדע תוכל להרוויח כל כך הרבה. את החלומות שלה.
איני מקלה ראש בפגיעה. אלא שבחיים, כמו בחיים, אנחנו יכולים לבחור רק מתוך האלטרנטיבות שיש לנו. וכאן, היא יכולה לבחור אם ליטול סיכון שתיפגע מיחסי אהבה או שלא תעז להיכנס לכאלה.
כרגע הנתונים הם שהיא בנישואים לא מאושרים.
אפשר, ראוי ואולי אפילו צריך לנסות ולתקן את היחסים. זה לא הפיתרון הפשוט ביותר, בוודאי לא הפיתרון הקל ביותר. אבל מהרבה בחינות כדאי לנסות. ואם לא תצליח או שלא תהיה הסכמה ותתקבל החלטה על פרידה, כי אז עדיין אפשר להעניק לילדים בית חם ואוהב . עדיף בית חם ואוהב, חסר את אחד ההורים מאשר בית בו שני ההורים נמצאים, לא אוהבים, ולא מתקשרים כראוי…
בינתיים היא בתהליך. עושה צעדים ראשונים להבין את המקום בו היא מצוייה. את העבר אי אפשר לשנות, אבל אפשר ללמוד להביט בו בפרספקטיבה שונה ואז הכל נראה אחרת.
אז אילו לסבתא היו גלגלים, אפשר היה לקחת אותה למסע קצר בזמן. אחורה, כדי להבין ולסלוח, וקדימה כדי לראות שאפשר לבנות חיים טובים ומאושרים ולא פחות חשוב, חיים עם אהבה. אהבה לעצמי ואהבה לזולת. ובא לציון גואל…
