איך נכשלתי ב"משימה של חיי"

ביום ראשון האחרון במסגרת קורס שאני עושה, קיבלתי משימה להכין סירטון וידאו.

אי אפשר להגיד שלא הכינו אותנו למשימה. על הבמה עלתה מרצה עם שם ישראלי במיוחד, מלאת מרץ וחיננית, לבושה לפי מיטב האופנה וחמושה במשקפי ראייה סופר-שיקיות. היא העבירה את החומר בחיוך, צירפה הסברים מפורטים, ולא חסכה בסירטונים מצחיקים. כך, שבתה אותי בקסמיה וגרמה לי לחשוב שהכל פשוט, ושהכנת סירטון הולכת להיות הבילוי המועדף עלי בימי החורף הגשומים. הכל היה מאוד ברור, שמח וקולח. אפילו ידעתי בדיוק מה המסר שאני רוצה להעביר, ראיתי את ה"פריימים" מול העיניים, תכננתי את המלל בכל פריים. אין מה לומר, ברמת התכנון הייתי מושלמת. האתגר הגיע בשלב ביישום. שם גיליתי שאין לי מושג, ולו הקלוש ביותר, מה לעשות ואיך לעשות, וכל דבר שנשמע פשוט בהרצאה, הפך למשימה בלתי אפשרית. כמובן שהתעקשתי שאני מסוגלת, הורדתי עוד ועוד יישומים שיסייעו לי במלאכה, העברתי סירטונים, ניסיתי לערוך אותם כפי שלמדתי…ונחשו מה? לא הצלחתי. אחרי כמה שעות של ניסיונות להתמודד עם האתגר הטכנולוגי, הודעתי לעצמי (ואז לעולם), שאני מוותרת, ולא עושה את המשימה.

תגידו, "אז מה, למה זה חשוב אם עשית את המשימה או לא?" אלא שהעניין הוא כמובן לא המשימה הזו. העניין הוא שהמשימה הזו גרמה לי להבין משהו לגבי עצמי, ולגבי האופן בו אני מתייחסת למטלות שאני נדרשת לבצע.

תמיד חונכתי להסתער על כל משימה ולבצעה עד הסוף, בצורה הכי מהירה וטובה שאפשר. ואם אפשר לבצע כמה משימות בו-זמנית, עוד יותר טוב. הישגיות ויעילות תמיד היו שם המשחק. הבעיה מתחילה כשמידי פעם מגיע משהו שאני פחות טובה בו, משהו שקשה לבצע בצורה מושלמת כמו שאני מצפה מעצמי, ואז השאלה היא איך מתמודדים עם זה. המקרה עם הסירטון לימד אותי שאני לא מתמודדת עם זה בצורה טובה. קשה לי להשלים עם העובדה שאני לא מצליחה. קשה לי להרפות ולהודות שיש דברים שאני פחות טובה בהם. אני מסתובבת עם תחושת החמצה, כאילו הייתי יוסיין בולט שהפסיד את מדליית זהב באליפות העולם באתלטיקה. וכך, במשך יום שלם הרגשתי כאילו הסירטון הזה הוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות, גם אם בחשיבה הגיונית ברור לי שלא זה המצב.

מה אגיד לכם, באמצע שנות הארבעים שלי גיליתי על עצמי משהו חדש – אני ממש לא אוהבת לא להצליח, ואני לא יודעת להתמודד עם זה בצורה מספיק טובה.

המיפנה התרחש בשיחת אקראי עם חברה. פתאום הבנתי משהו חשוב: בשביל זה יש outsourcing! אני ממש לא חייבת להיות ה-מומחית בכל התחומים שנוגעים לחיים, למשפחה, לעסק או לעבודה. הגיוני ומתבקש שיהיו תחומים שבהם אפנה למומחים ואאפשר להם לעשות את עבודתם. אני לא יכולה להיות הכי טובה בכל תחום, וזה ממש לא מגדיר אותי ככישלון, אלא פשוט אומר שאני אנושית.

עם התובנה האופטימית הזו אני יוצאת לסוף השבוע הזה מרוצה ומחוייכת, לפחות עד למשימה הבאה 😉