אוגוסט 2011 נפרדתי מבעלי… ידעתי שעומדת לעבור עלי תקופה נוראית של כמה חודשים. סוף הקיץ ואני לפני חורף קר והיה ברור שאיכשהו צריך להתחמם..
אז טריגר ראשון היה. התחלתי עם קבוצת אימון של כמה נשים ומאמנת אחת מלאת מוטיבציה לא הגיונית אבל זה נתן כל שבוע, לפחות פעם אחת, סיבה לצאת מהבית. עוד משהו שהוא בשבילך, שעה וחצי שאת לא זמינה לבכות למשהו או להיתמך, לא חושבת על איזה באסה לי להתגרש, למה גם לי זה קרה, איך לא ראיתי את זה בא, מה אני אעשה עכשיו, מתי אקים משפחה , איפה אגור… כל זה ועוד – שמים בצד. יוצאים מהבית, לנשום אויר, להעביר את הכאב מהלב לרגליים.
אז התחלתי, פעם בשבוע, ב"חוג" ריצה בידיעה שזה לא מספיק לכלום כשרוצים לשמור על כושר..אבל זו התחלה ובכלל לא תכננתי שזה יהפוך לתחביב.. רק רציתי משהו שיזיז אותי משנתיים של הזנחה,משנתיים שאני יושבת על הספה ומחפשת כל תירוץ אפשרי למה אין לי זמן לספורט.. כי עכשיו אני בסמסטר א' ואז ב' ואז יש תקופת מבחנים, ואני מארגנת חתונה וזה לוקח מלא זמן פנוי, וקשה בעבודה, ואני מותשת נפשית וגם ככה מה לי ולריצה, בחיים לא רצתי ולמה שפתאום אצליח להרים את עצמי לרוץ.. זה לא יקרה. אני מהצד שעומד במרתון ומחזיקה שלטי עידוד לבעלי ואז כשהוא אומר לי שיום יבוא וזה יהיה הפוך.. אני מבטלת אותו בשיא הביטחון. בשיא הרצינות, זה היה נשמע לי מופרך.
הדבר השני שקרה זה שאחותי החליטה להצטרף לחוג שלי ושם שמעה שפעם בשבוע זה לא מספיק וצריך לשלב לפחות עוד פעם בשבוע אימון שכזה.. לי זה היה ברור, זה המוטיבציה שלא הייתה, בכל זאת הייתי בשלהי הפרידה, שבר כלי שממעיט לצאת מהבית. אז אחותי החליטה בשביל שתינו.. היא תוציא את שתינו לאימון הנוסף.. ספק אם בשבילה או למעני, כל פעם הוספתי דקה לריצה.. ואני זוכרת אותי סופרת דקות כל פעם, 32 דק', 33 דק'.. וכל דקה שנוספה לריצה הרצופה הרגישה כניצחון קטן ושוב הסיטה אותי המחשבות על העצב שעוד שם.
וכך כמו באבולוציה דברים השתנו, אחותי שהיתה הדוחפת הראשית בסיפור, גילתה שהיא בהריון, והחליטה להפסיק את האימונים שלה, במקביל נפתח בפני עולם שלם של אפשרויות.. חבר מהעבודה ראה אותי בפארק באימון והציע שנרוץ יום נוסף בשבוע יחד, הוא ירוץ במהלך השבוע ריצות ארוכות ואיתי את ריצת ה"שחרור" הקצרה יותר. הריצות יחד הפכו קבועות, כל ריצה הפכה לסשיין שיתוף, שעת האימון שבעבר היתה שעת ניקוי ראש מהפרידה, הפכה דווקא לשעה שבה מותר לדבר על הקושי, על המחשבות והרגשות.
גם חזרתי לעולם הדייטים וגיליתי משהו מדהים, נוספה לי אפשרות שלא הייתה קודם, לצאת לריצה עם בחור שאני יוצאת איתו. אם גברים זה מין שפחות מדבר מאיתנו, בריצה מתהפך הגלגל.
ככה שהוא מדבר, אני מקשיבה (לנשימות שלי בעיקר).. לפעמים זורקת מילה.
בדצמבר 2011 חבר הזמין אותי למירוץ ע"ש גל לוינסון, לרוץ חמישה ק״מ. הרגשתי שלא במקרה זה המירוץ הראשון שלי. גל לוינסון שנהרג בשירותו הצבאי בלבנון, היה חבר של אחי הגדול. אחי לא פעם רץ במירוץ.. עכשיו גם אני יכולתי.
במרץ 2012 התקיים מרתון ג'ילט בתל אביב, אותו אירוע ששנה קודם עמדתי עם השלט ועודדתי את מי שהיה בעלי. חשבתי שזו תהיה חוויה מתקנת ואולי אפילו נבואה שמגשימה עצמה לרוץ במירוץ בעצמי. כך רצתי את ה10% מרתון, 4.2 ק"מ.
החוויה הייתה העוצמתית. התרגשות אמיתית, התרוממות נפש ממש.
רצתי בכל מקום שיכולתי, גם כשטסתי לטיול, מצאתי עצמי רצה בעיר סואנת ומסוכנת כמו גאוטמלה סיטי, בשדרה מוגנת עם שוטרים מזוינים, רצתי בעיר עתיקה בת אלפי שנים, אנטיגואה, בנוף של הרי געש שמקיפים, רצתי באי קריבי קטן בבליז בו ביליתי שבוע ורצתי בניו יורק בסנטראל פארק. החוויות האלו הן חלק מהמסע שהחל באוגוסט 2011.
ב30.10.2012 רצתי במירוץ נייקי, עשיתי זאת! השתייכתי לנחיל הרצים בחולצות השחורות, חוויתי את תל אביב על רחובותיה, דרך הרגליים וסיימתי בהצלחה את המירוץ 10 ק"מ.
עמדתי באתגר שהצבתי לעצמי וסיכמתי בזאת שנה של כאב כשידי על העליונה.
