נדמה שהמחשבות האלה היו שם תמיד: "אני לא בסדר", "אני לא מספיק טובה", "לא מגיע לי טוב", "כמה היא נהדרת, ואני כזו לא". לפעמים הן מתחפשות למחשבות "עדינות" יותר כמו: "למה שאמצא זוגיות?" "בטח לא אצליח להתקבל לעבודה הזו" "איזו מדהימה היא, הלוואי שהייתי כמוה".
אבל כשאני שומעת את הסיפורים על הילדה שהייתי, שהתעקשה לדחוף את העגלה שלה וגם כשהיה מכשול ואמא עזרה, היא משכה את העגלה אחורה כדי להתגבר על המכשול בעצמה, אני חושבת "זאת אני? אני התעקשתי והתעקשתי ולא וויתרתי? אז מתי זה השתנה?" והכי חשוב "איך אני חוזרת להיות הילדה הזו, שמאמינה בעצמה ומתעקשת, עד שהיא מצליחה?"
שטיפת מח זה דבר שנשמע רע מאוד. ובאמת במילה הזו משתמשים לתאר פעולה אלימה מאוד, של השתלטות על התודעה של מישהו אחר. אבל בעצם כשאני חושבת על זה, כולנו עוברות שטיפת מח מאז שנולדנו. שטיפת מח קבועה, נורמלית, לא אלימה ולכן אנחנו לא שמות לב אליה. חלקנו שמענו שוב ושוב כמה אנחנו נפלאות ומתוקות וחלקנו שמענו שוב ושוב ביקורת. חלקנו שמענו שהעולם הוא מקום נפלא שרק מחכה שנצא לכבוש אותו וחלקנו שמענו שהוא מקום מסוכן ועדיף להשתבלל בבית. קיבלנו שטיפות מח מההורים, מבית הספר, מהחברה, מהתרבות. ועכשיו כשאנחנו גדולות, אנחנו ממשיכות להשמיע לעצמנו שוב ושוב את אותם המסרים ששמענו בילדות. אז אם המוח שלנו ממילא שטוף, למה שלא נשטוף אותו ב"חומרים" שאנחנו בוחרות? למה שלא נחליט, עכשיו כשאנחנו בוגרות, אלו מסרים נכון לנו לשמוע שוב ושוב ואלו לא? אלו מחשבות יקדמו אותנו ואלו יחלישו? אם אני רוצה להאמין שאני מסוגלת, אבל מילדות שמעתי כמה אני קטנה וחלשה, למה שלא אומר לעצמי, שוב ושוב, "אני יכולה לעשות זאת"? גם בלי אמונה במשפט. הרי בשביל ששטיפת מוח תעבוד, לא צריך אמונה, רק עקביות. כמו שכשהיינו תינוקות, לא האמנו במסר "את לא יכולה" אבל אחרי ששמענו אותו הרבה פעמים התחלנו להאמין בו, כך קורה כשאנחנו אומרות לעצמנו את אותו מסר שוב ושוב. בשפה של עוצמת הרכות קוראים לזה "הצהרות חיוביות". אני קוראת לזה "שטיפת מוח עצמית" ונדהמת כל פעם מחדש מכמה הכלי הפשוט הזה אפקטיבי.
אז שתהיה לכן שטיפה נעימה (:
