אפריל 2009, התאריך המתוכנן לטיול בת המצווה של הקטנה, נסיעה של כל המשפחה לארצות הברית. שלושה שבועות של טיולים מחוף לחוף, צחוק, בילויים וכיף. זמן משפחתי, טיול מגבש.
טיול שחיכינו לו המון זמן, תכננו, שינינו מסלולים, עדכנו מפות, קנינו כרטיסים לאטרקציות ובעיקר התרגשנו. תיכננו לצאת כל המשפחה, שלושה ילדים (שניים עם הפרעות קשב וריכוז, אבל זה כבר סיפור לזמן אחר) וזוג הורים. משפחה רגילה לטיול בת מצווה. ספרנו את הימים. אלא שתכנונים לחוד ומציאות לחוד, או כמו שאמא שלי אוהבת להגיד "אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את התוכנית שלך". לא תיארנו לעצמנו שתצטרף אלינו אורחת לא קרואה.
פברואר 2009, רבע לשבע בערב. אני והקטנה המתוקה (אז עוד לא ידעתי שהמילה מתוקה תקבל אצלנו משמעות נוספת) מגיעות למוקד החרום של קופת החולים בהוראת רופא הילדים. הקטנה לא מרגישה טוב, צמאה כל הזמן, ירדה במשקל, וחודש שמנסים להבין מה קורה ולא מוצאים.
לוקחים בדיקת דם, ובשעה שבע יוצאת האחות מהמעבדה, מושכת את הקטנה ביד, ושועטת איתה לחדר הרופא (אמיתי, ממש רצה). אני בבהלה רצה אחריה, לא מבינה מה קורה.
האחות פותחת בסערה את הדלת של הרופא, מבלי להתחשב בפציינט שיושב בפנים, ומראה לו את דף התשובות של הבדיקות שהחזיקה ביד.
הרופא מעיין בבדיקות, מסתכל על הילדה, מסתכל עלי ואומר לי "אמא'לה, לילדה יש סוכרת. תבטיחי לי שאת לוקחת אותה מכאן ישר למיון, או שאני מזמין אמבולנס".
לא הבנתי מה הוא אומר, מה פתאום סוכרת לילדה בגיל 12, זו מחלה של מבוגרים, לא? ומה הקשר אמבולנס עכשיו. ניסיתי להסביר לו שהיא אכלה תותים עם סוכר אחר הצהריים ולכן התוצאות הללו. הוא לא ממש מקשיב לי, ורק חוזר ואומר "למיון. עכשיו".
הגענו למיון עם ערכי סוכר של 530 (רמות סוכר של אדם ממוצע הן סביב ה 100), רגע לפני טפול נמרץ. רק מאוחר יותר הבנתי שרמות סוכר גבוהות מעט יותר מחייבות אשפוז בטיפול נמרץ.
מאותו הרגע פעלתי על אוטומט. השתדלתי להיות חזקה עבור כולם. בעלי בכה, ההורים שלי בכו, אבל אני לא הרשיתי לעצמי לבכות. לא באותו זמן. תפקדתי כמו רובוט.
במשך חודש החדר בבית החולים הפך לבית שלי. באתי, חיבקתי, עודדתי, נישקתי, חיזקתי, הרגעתי, הצחקתי, בכיתי (בלב, ברכב או באמבטיה), חזרתי, לא נחתי, טיפלתי, עטפתי, דאגתי, בכיתי (בסתר) למדתי, הזרקתי, תיקנתי, האכלתי, מדדתי, שוב תיקנתי, החזקתי, בכיתי (בלי שיראו).
עד היום אני לא זוכרת איפה היה הבן האמצעי שלי באותה תקופה (הגדולה היתה בטיול בדרום אמריקה ולא ידעה כלום מהמתרחש). הייתי כל כך עסוקה בסוכרתית החדשה, שהאחים האחרים נשכחו. זה היה איתות ראשון לכך שהאיזון במשפחה הופר, אבל אני לא ראיתי את זה.
החלטנו שלא מוותרים על הטיול המתוכנן ותוך כדי האשפוז, הוצאנו ויזות לארה"ב. חשבתי (קיוויתי) שהכל חזר לקדמותו, רק עם תוספת של הסוכרת.
הטיול היה מושלם. לא שינינו בו דבר. היו אתגרים לא פשוטים, כולל לשכוח את האינסולין בניו יורק ולהגיע בלעדיו לקנדה, אבל התגברנו עליהם. נהנינו מאוד, למרות, או אולי בגלל הסוכרת.
השלושה שלי בטיול בת המצווה על רקע ניו-יורק (אלבום פרטי)
חזרנו לארץ, ואני המשכתי לתפקד כרגיל, לכאורה. המשפחה חזרה להיות משפחה רגילה, לכאורה.
לא שמתי לב שהמשפחה שלי ממשיכה לצאת מאיזון. לא שמתי לב שלא הכל חזר להיות כפי שהיה.
האחים הגדולים הפכו מאחים ל"שוטרי הסוכר" של הקטנה, מדדת? כמה היה? תיקנת?
אני שכחתי שאני קודם כל אמא, והשאלה הראשונה בה הייתי מקבלת את הילדה כשחזרה מבית הספר היתה "איך היה הסוכר". השיחות עם בעלי היו רק סביב הסוכרת, כן מדדה לא מדדה, למה לא הזכרת לה?
המריבות עם הקטנה (והיו הרבה כאלה לצערי) היו סביב ההתנהלות שלה עם הסוכרת.
לא שמתי לב שהמשפחה מתפוררת. לא שמתי לב שאני מתפרקת.
הגוף אותת לי אבל אני לא הקשבתי לו.
עטפנו את הילדה בכל דבר שרק יכולנו לתת. החל מהרופאים במרפאת הסוכרת, דיאטנית, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, עד למאמן אישי לסוכרת נעורים.
לה נתתי כל מה שיכולתי, את עצמי שכחתי.
ואז נפלה עלי הפיברומיאלגיה. עוד אחת כזו שנדבקת ונשארת לכל החיים. הפיברו'(כך אני קוראת לה) הכריחה אותי להאט, להסתכל, לנשום, להבין ולגלות שאני לא סלע. ספגתי כל כך הרבה מאז גילו הסוכרת, לא נתתי לכאב לצאת החוצה, שמרתי הכל בלב והנה הגוף משמיע את קולו. הבנתי שאין ברירה ואני חייבת עזרה חיצונית.
החלטתי ללכת לטיפול ורק שם העזתי להביט לאמת בעיניים ולהבין שרק סיפרתי לעצמי סיפור שהכל בסדר.
האמת הכואבת היתה ששום דבר לא היה בסדר. לא היה לי פשוט להודות שכלום לא מאוזן אצלנו. הסוכרת לא מאוזנת, המשפחה לא מאוזנת, ואני לא מאוזנת. הבנתי שאני צריכה להתחיל את השינוי אצלי.
עברתי תהליך לא פשוט, אבל החזרתי את עצמי ואת המשפחה לאיזון.
האחים חזרו לתפקידם הטבעי כאחים, אני הגדרתי את עצמי מחדש כאמא, כאשה עם רצונות משלה וחלומות – שניתנים להגשמה, ורק אח"כ אמא של ילדה עם סכרת נעורים. הזוגיות שלנו פרחה, התחלנו שוב לצאת, לבלות, ואפילו לנסוע לחו"ל ולהשאיר אותה עם האחים שלה.
למדתי לשחרר את המתוקה, להעביר אליה אחריות, לסמוך עליה ולסמוך על עצמי. אפשרתי לה להמשיך בחיים שלה, להרגיש ילדה רגילה (כמעט), כמו כל החברים שלה (כמעט) ששום דבר לא נמנע ממנה (כמעט).
שמתי לב שכשאני הייתי רגועה יותר ומאוזנת יותר, גם המשפחה הרגישה טוב יותר. תשומת הלב שלנו ההורים, חזרה להתחלק בין כל האחים ולא הופנתה רק לאחות הסוכרתית. היא מבחינתה המשיכה בחייה, לא נתנה לסוכרת להפריע לה, המשיכה לעשות את מה שהכי אהבה – לשחק כדוריד, להגיע לתפקיד ראש הקבוצה (הקפטיין) ואף השיגה יחד עם הקבוצה את גביע המדינה ואליפות המדינה.
מ.כ חולון אלופות המדינה והאלופה הפרטית שלי (אלבום פרטי)
בעקבות התהליך שאני עברתי, ומפגשים עם אמהות אחרות באותה סיטואציה (במרפאות הסכרת, במפגשי הורים, בנופשים של האגודה לסוכרת נעורים) הבנתי שאני לא האמא היחידה שיצאה או יוצאת מאיזון עם גילוי הסוכרת. ואחרי שאני הצלחתי בתהליך שעברתי, וקיבלתי את עצמי ואת המשפחה שלי בחזרה, הרגשתי שמה שאני הכי רוצה זה לעזור לאמהות אחרות לחזור לעצמן, ולהחזיר את המשפחה שלהן לתפקוד כפי שהיה לפני.
שמתי לי למטרה לאזן את אותן האמהות, שמאבדות את עצמן במרדף אחרי איזון ערכי הסוכר של המתוק/ה שלהן, רגע לפני שגם הגוף שלהן מגיב חלילה, או שהמשפחה מתפרקת.
ידעתי שהניסיון שלי כאמא לילדה עם סכרת (אמנם עם וותק) לא מספיק והחלטתי ללמוד אימון אישי.
היום, כשאני מאמנת אישית בהכשרתי, יש לי את הכלים והנסיון לעזור לאמהות אחרות, ללוות אותן, ולהביא אותן לאיזון.
כל מתאמנת שלי שמסיימת תהליך אימון, ויוצאת ממנו מאוזנת יותר, מחוזקת יותר ועם כלים לאיזון המשפחה – זה עוד ניצחון שלי על הסכרת.
אני מאמנת ומלווה אמהות לילדים עם סוכרת נעורים, מעבירה סדנאות והרצאות בנושא, ונותנת מענה טלפוני לאמהות שצריכות אוזן קשבת וכתף תומכת כמעט בכל שעות היום.
אני מאמינה בכל לב שרק אמא מאוזנת היא אמא מאזנת. לא רק בסוכרת. בכל תחום בחיים.
רוצים לקרוא עוד על המסע והתהליך שעברתי מאז גילוי הסוכרת אצל המתוקה שלי? להציץ לקטעים מהיומן האישי שכתבתי באותה תקופה?
מוזמנים לעקוב אחרי כאן.
ואם את אמא לילד/ה עם סכרת נעורים את מוזמנת להצטרף אלינו לקבוצת האמהות. קבוצה לאמהות לילדים עם סוכרת נעורים. בקבוצה שלנו אנחנו מדברות על הכל, מקטרות, צועקות, בוכות וגם צוחקות. כולנו כאן נמצאות באותה הסירה, ודוברות את אותה השפה, בואי, מחכות לך, כיף איתנו.