מהדהדת בי עדיין השאלה של קמר, אם היינו מסוגלות לתקוע סכין בגוף של חתול, גם אם היא נשאלה בקיץ שעבר. הדימוי מגעיל ודוחה, ומחבר אלימות לחיה המוכרת ביותר בארץ. בכל זאת, בעצב הגובר על האלימות הבלתי נסבלת אבל שמתבססת לה לאיטה כבר 46 שנים, ובעבודה הזו, שלא נגמרת, סכין וחתול מנגישים את התחושות.
כמידי קיץ, גם הקיץ הקודם הביא איתו מתנדבים שבאים לחופשה של זכויות האדם. איזה חופשה של תוכן אפשר לתת לחבורות צעירים, משכילים תומכים וחמודים, בימים של חום, יובש, חופשות מקיר לקיר ורמדאן. בשנה שעברה לחצתי באדיקות על ניקוי בורות מים. בורות מים זה עניין לניקוי בקיץ, כשהבור כמעט יבש. כדי להסכים על הזכות למים לא צריך דוקטורט או רבנות, ויש בורות רבים וותיקים בשטח, שהבעלות עליהם די ברורה, כך שלא מדובר אפילו בפעילות באזור עימות.
בורות הפך מהר מאד לבור יחיד. ככה זה. מתחילים בפנטזיה וגומרים במציאות.
גם בור אחד זה לא משהו שאני שולפת. מומחית לשטח אני ממש לא, אבל שרשרת התובנות והאנשים שכן מומחים ברורה לי, ומישהו היה צריך למצוא בור. נמצא בור, נמצא מועד, נמצא שהבור קצת בעייתי – לא נכניס מתנדבים לשטח אש… ביטלנו ו – נמצא בור חדש, נמצא מועד חלופי, המתנדבים נלהבים, הצוות עומד הכן.
הבור בביר אל עיד, אצל איסמעיל, הבעלים החוקיים של הבור הנידח הזה. אנחנו יודעים כי אנחנו גם מטפלים בזכויות שלו על הקרקע. איסמעיל, קשיש חביב, נלהב למראה הדוסים והמתנדבים שמסתערים על הבור המטונף שלו, נכנסים פנימה, וממש מנקים. החבר'ה שרים, מדברים, מתווכחים ונהנים. מנקים בור מים. אני מספרת אבל חייבת להודות שלא הייתי שם, ואת איסמעיל מעולם לא פגשתי. ישבתי במשרד וחישבתי מאיפה לעזאזל נביא את הכסף לאוטובוס, וכמעט שמחתי שזה בור אחד עם שבוע עבודה בודד, כי אין לי תקציב ליותר.
שבוע הניקיון עבר בשקט יחסי. מתנחלים אמנם צפו בשקט מרחוק בפעלתנות במקום, הזעיקו אזעקות שווא את הצבא, אבל "לא נרשמו תקריות". הרשמים של המתנדבים היו נפלאים, הצוות הרגיש נהדר ומסופק.
עד כאן יופי – טופי. ושלושה ימים אח"כ, כמובן, מתנחלים תפסו את בעל הבור, איסמעיל הקשיש הנ"ל, בו צפו ממרחק כשהייתה נוכחות שלנו, ושלחו אותו לבית חולים מוכה, חתוך וחבול, במצב בינוני. ב"חתוך" נכנסת השאלה המיואשת של קמר. אפילו אני, לא צמחונית כמוה, (אני "חצימחונית"), לא מסוגלת לדמיין סכין חודרת גוף חי.
התוקפים היו רעולים, דיברו עברית, היו לבושים כישראלים, ירדו מכוון מסומן וברור, אבל לא נעצרו חשודים.
ועכשיו מה. יש הגורסים שהמכות והדקירות עומדות וקיימות בפני עצמן, ואין קשר לניקוי הבור. זה מנהג מתנחלים ידוע לטפל בפלסטינים. תמימים. למיטב הבנתי: מעבר לסמיכות הזמנים, איסמעיל, שלווה על ידי יהודים שחושבים אחרת מהמתנחלים, גרר תשומת לב. זה כנראה היה מעצבן. אנשים אלימים מגיבים באלימות כשמעצבנים אותם, ואנחנו עצבנו אותם. והם אלימים.
ומי זה "הם". הם אלה שחולקים איתי את הזהות הלאומית והאזרחית שלי. בצפיפות הקיומית של העם היהודי, יש בינם לביני משפחתיות אפילו קרובה מהקרבה הגנטית. חמור מכך: גם הם וגם אני נלחמים על הבית, על מדינת היהודים. כל ישראל אחים זה חביב, וזה מחייב. ומעבר לכך שבמסגרת המחוייבות החוקית, אני משלמת מס הכנסה ומממנת את הפעילות הצבאית להגנת המתנחלים, מעבר לכך ששירתתי בצבא וכך כנראה יעשו ילדיי, מעבר לכך שהאחריות הקולקטיבית לכל מעשה כזה נופלת גם עלי, הרי שברמת הקירבה בינם לביני יש גם אשמה משותפת. במידה לא מבוטלת מה שהם עושים זה מה שאני עושה.
גם בלי בקיאות בשטח, אני הולכת ומסתבכת באוטוסטראדה הדו כוונית בין אשמה לאחריות. מחד, אי אפשר לשנות בלי לנקות עוד בור מים, מאידך, איך אדם כמוני, שרוצה להאמין שהוא מקדם אי אלימות, יכול לשלוח עוד אדם לבית חולים. לכל מעשה יש השלכות, ולולאה של אשמה.
וכל זה באזור בו לכל מיני פלסטינים מקומיים יש מסורת מוזרה להדליק חנוכייה בחנוכה, לזכר הימים שגם הם היו מאיתנו. משמרים מסורת יהודית של ניסיון לעצמאות תוך כיבוש, שסופה הרג והגליה שלנו לאלפיים שנים, ואלה שנשארו, אלפיים שנים מדליקים חנוכיות בחנוכה, בסתר. כאילו כלום לא למדנו. עם של לוחמים אנחנו, שמוכר לעצמו בדותה כאילו הוא עם הספר. הנה, ככה זמינים הסכין והאבן.
בסוף, את ההחלטה, אגזור תקציבית. ההתמודדות צמודת הקרקע למה שאפשר תאפיל על ההתמודדות הנפשית, אבל תהיה מונחית ממה שרוצים ומתעדפים. ואנחם את עצמי בכך שאסור להפקיר גם את הזירה הזו לאנשים שהם דם מדמי, אבל מעשיהם האלימים עוכרי קיומי.