איך אף אחד לא קם.. ??

שיגידו שאני סוציומטית, שיגידו שאני קמצנית, שיגידו שאני…..הרי בלאו הכי יגידו – אז לפחות שתהייה לזה הצדקה. לא יכול להיות שכל שנה יהיה "טקס החלפת מתנות". לא יכול להיות שכל שנה אני אכנס לעבדות המסע המטומטם הזה של מה לקנות למי ומה היא קנתה בשנה שעברה ואחרי הכל זה ייכנס לשרשרת "אנחנו לא ממחזרים אף פעם…"  ואחרי איזה שנתיים – שלוש אני מקבלת את מתנתי הישנה מבת הדודה שלי שבטח קיבלה את זה מגורם אחר שממחזר.
אף אחד לא המציא את הפטנט המיחזור, אף אחד לא פטור מהחשבון של "אין לי מה לעשות עם זה" , יאללה נשים את זה בצד כי יש עוד חגים ואז נוכל להעביר את זה הלאה. בדיוק כמו משחק המתנות של ילדים בגיל ארבע.
רק בכשקוראים באגדה אני תמיד פוחדת שאחד מארבעה הבנים בין רשע וחכם יגיע גם "תם" – שיום בהיר אחד יקום ויישאל : מה המתנות האלה לכם? לכם ולא לי….הרי מישהו פעם יקום מישהו ויישאל. אבל אז נזכר כולנו בשיר האלמותי של הגשש החיוור "…אף אחד לא קם...". אז מזל שכולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו לא ממש יודעים את התורה…
השנה נשבעתי וגם קיימתי – לא קניתי כלום לאף אחד. למארחים הבאתי בקבוק יין כי אי אפשר להיות סוציומטים וגם לקבל מדליית זהב על זה. תאמינו לי שבמקום מערכת כוסות / מרקיות / ספר וכו' – זר פרחים על הדרך או בקבוק יין משובח זה יעיל הרבה יותר מכל מסע קניות שהופך את תנועת טרום-חג למשכנתא ואוסף עיניים מתוסכלות עם עיניים טרוטות.
הרי תמיד בערב החג עצמו יבוא איזה שייייווו : שכחתי לקנות ל…וגם הם יהיו שם או לילדים של …לא קניתי, או פרץ של דמעות ילדותיות כי לא קיבלתי את מה שרציתי. אז לעזאל הציפיות – תפגשו את המציאות קצת קודם ותזכרו שבחיים לא מקבלים תמיד את מה שרוצים או שלא מקבלים בכלל. וולקם מציאות.
השנה היו לי כל הסיבות בעולם שלא לצאת לטקס הזה של מסיבת ליל הסדר. ממש לא עניין אותי להתחבק ולהתנשק ולהרגיש את כל הלחי מרוחה ברוק של נשיקה של מישהו שאני רואה פעם בשנה. באמת שאני מבינה שלכולם היו כוונות טובות ו"זה לא טוב שתהיי עם עצמך בחג…" – אז ממש היה יכול להיות טוב, היה יכול להיות מצויין בלי להתאמץ לחייך כל הזמן.
יש כבר מי שמכיר אותי והשנה ערכו את טקס ערב -חג אצלם ומכירים אותי מראש וידעו שממש אני לא בעניין. אבל כנראה מהמקום הכי טוב שקיים (ואני מאמינה באמת ובתמים) – מי שמכיר אותי הכי בעולם ידע שזה החג שבשבילי עכשיו הכי לא במקום ובעניין.
לא עזר. הצלחתי אפילו להרגיש לא אשמה. אני חושבת שאמא שאיננה זו סיבה מספיק טובה, ואם הייתי צריכה להיות עוד יותר מדוייקת שלפתי קלף שחשבתי שהוא קלף מנצח – יש לי סרטן וזה עכשיו הכי מעסיק אותי בעולם….איפה, לא התקבל כקלף מנצח.
חשבתי שסרטן יכול להיות פעם אחת קלף מנצח ולא רק תוספת  ל"מכות מצריים" , אבל מסתבר שלא, כנראה שבספירה  ה-ביחדנס מבטל או מדחיק את הסרטן ואת אמא ודווקא להיות עם כולם יעזור להשכיח. אני נשבעת לכם שאני מאמינה לכולם למרות שאולי וכנראה אני מצטיירת כסוציומטית שלא מכירה תודה למי שמזמין ולמי שאמור להיות…
ההחלטה שלא להכנס למשכנתא של מתנות עמדה בתוקף, אבל מה ? כולם אמרו : זה לא נורא..  אנחנו מבינים אותך ואת ה"מצב המיוחד"  וזה בסדר גמור שלא הבאת כלום לחג. רציתי להסביר שזאת התזה שלי בחיים, לא צריך להכנס לסטטוס של משוגעים. בלי אמא ועם סרטן.
פייר, על האוכל אין מה לקטר – היה סופר טעים. הקטע הכי יעיל שהרי תמיד על כל שולחן יישאר עודף מזון כי ביציאת מצריים באמת היה מחסור אז מתמטית כדי להתאזן – על שולחן הארוחה החגיגית יהיה תמיד יותר. לפני שהדלת נפתחת ויוצאים לכיוון הפקקים כל אחד כמעט יוצא עם פלסטיק מצוייד באוכל שנשאר…
אני ממש לא נגד המנהג המבורך הזה לפחות בעיניי – לא, גם בחגיגת הקניות בשופרסל לא השתתפתי. בטלוויזיה הראו את בני ישראל מעיפים את הפריגורט לצד ימין ואת הטחינה לצד שמאל כדי להגיע לחלב שהיה בשורה האמצעית מאחור. ממש שיעור התעמלות – אני….שכבתי עם הרגליים למעלה במיטה וחייכתי ואמרתי לעצמי : אחחח…..כמה את חכמה.
זכרתי שאני גם אוכלת כל השנה ואין סיבה פיזיולוגית שאני אתחיל במסורת ההגירה. אין הגירה מדינית או מהגרים שצריכים להגיע – גם למסע הקניות הקולינרי הזה אני לא מכניסה את עצמי. כמעט לא מעבר לרגיל. טוף, קצת יותר לעת מצוקה . בפולניה כמו בפולניה "אם יבוא מישהו – מה תתני ?…" – אני שומעת את הקול של אמא מהאדמה.
אמא שלי אשה מדהימה, חכמה, רחומה ומלאת תובנות. היא לא הייתה עושה את מה שאני עושה אבל גם לא הייתה נכנסת לסחרור מלא נטול שליטה. היא הייתה אמא של אמצע. לא קיצונית לשום כיוון. נכון, היא הייתה הכי רחבה והכי טובה בחיבוק ואהבה – את זה היה לה מלוא החופן ואת זה אי אפשר לקנות בשום מקום….
תודה לאל שיש גם הפסקות יזומות בארוחה הזו, כבר רואים את אלה שמתחילים לפתוח חגורות. אני רואה גם הילדים שמתחילים להתפרע וכמובן צרחות של אינדיאנים ברקע כי כל אחד רוצה לפתוח את מה שהוא קיבל עכשיו. "חדש, חדיש ומחודש…" – אני נזכרת בערגה בשוש עטרי וטוני פיין. אבל שם לפחות היו שירים יפים ולא היו צריכים לצאת לטירוף של קניות וחיפושים.
האינדיאנים ממשיכים לצרוח והגדולים מחפשים פתחי מילוט כדי למצוא מקום להישרדות. מתחת לרדר יש כבר מנהג ידוע….כל המעשנים מחפשים מקום כדי לקחת אוויר לאיזו שלוק של סיגריה וגם כדי להזיז את הרגליים. יש !! טוב שיש מדרגות שהם "חדר חירום" או משהו כזה. יש כבר שולחן קטן מוכן שאפשר להמלט מהרעש והבלגן.
כן, זו פסקה שהיא לא פוליטקלי קורקט ובמיוחד לא לחולי סרטן. כאן יהיו תמיד אלה שיצקצקו בלשון ויתחילו ללמד אותי את התורה כולה של : איך את מעשנת במצב שלך" – חוץ מאשר עווית עצבנית יש לי כבר תשובה בארסנל – טוףף, יש לי כבר סרטן, מה עוד יכול לקרות? – זו לא פסקה לעידוד העישון !! ממש לא !! זו תשובה בשביל הדיאלוג שלי למחנכיי ולמי שרוצה לשמור על טובתי ובריאותי ואני מעריכה את זה מאד – אבל …לפעם גם אני אנושית לי. ו…מי אני לי – מי לי.
נ א    ל א   ל א מ ץ   מ נ ה ג   מ ג ו נה   ז ה !!!! מזיק לבריאות. אני שחררתי את עצמי – למה ? הבריאות שחררה את עצמה ממני.
אני מאד מקווה ומתפללת לאלוהי השפיות שאולי פתחתי מסורת שחרור המתנות. שאני לא אראה בשנה הבאה את כל החבילות שארוזות בניירות מקסימים ועליהן מדבקה : חג שמח. חגים לא ממש שמחים תמיד, אבל תודה לאל (עבורי) שהם עוברים. בנחמת ציון ננוחם.