לאחר מחשבה מעמיקה עם עצמי, נפלה עלי הארה.אני חושבת שכן, שאפשר על ידי ניתוח הבחירות שלנו בדמות ספרותית או לחלופין דמות בסרט, לזהות את האני האמיתי שלנו.
מאז ומתמיד נמשכתי לדמויות הנשים החזקות, הדעתניות,אלו שעומדות על שלהן. לפעמים הם נשארו רווקות זקנות ולפעמים הם זכו בגבר מסתורי מרתק.
כמובן שתמיד קיוותי וציפיתי לזכות באפשרות השניה 😉
מנגד, תמיד היתה הדמות הנשית העדינה, חובבת השמלות והגינדורים, שכל עולמה היה מי יהיה בעלה.וחלומה הלבן היה יום חתונתה. אני לא יכולה לומר, שאני לא אוהבת שמלות וגינדורים, בכל זאת אני גם סטייליסטית.
אך, בשמלה יפה וזוג נעליים אי אפשר לרומם את רוחי.כשאני עצובה ובלי מצב רוח, הקניון הוא בטוח לא הפתרון. אעדיף סרט או ספר שיוציאו אותי מעולמי שלי (שכרגע הוא לא כייפי במיוחד) לעולמם הקסום של אחרים או אפילו טיול בטבע או חוף הים.
ומה יותר מזכיר זאת מאשר ספרה של ג'ין אוסטין "על תבונה ורגישות". ספר זה מתאר תקופה בחייהן של שתי האחיות למשפחת דשווד. אלינור, השכלתנית והאינטלקטואלית ומריאן, הרגשנית והאימפולסיבית. כמובן מיותר לציין שאני הזדהיתי עם אלינור….
למרות ובעיקר בגלל הזדהותי זו עם הנשים הדעתניות והעצמאיות, אני שמחה שאני בחייה בדור שלנו ולא במאות הקודמות. תמיד חשבתי לעצמי, שבטח היו סוכלים אותי באבנים בכיכר על המריית פיו של מישהו…
אך, בואו ולא נהיה אופטימיות מידי, עדיין יש איזשהי ציפיה מהנשים להיות האישה הקטנה והשקטה בבית. להמחשה אצטט משירה של שרית חדד: "בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה, ולשתוק הרבה…" וזה לא נכתב לפני מאה שנה יקירות, אלא לפני מספר שנים בלבד (למדקדקות בשנת 2004).
אז איזה דמות ספרותית את?
XOXO
אחת שיודעת 😉
