מזג האויר נע במהירות אל עבר החום הגדול. הצבע של היום משתנה.
מתבהר.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת בלי מילה שתוביל אותי אל עבר הדבר שאותו יש לומר.
אולי בגלל שיש לי המון מילים עכשיו.
אז אני כותבת ומקווה שהמילים החברות ינחו אותי ויבחרו את האחת שתבטא את מה שיש לומר.
בשבת הקרובה יעלה לתורה (סופסוף) הנער והשפמפם. אהוב הלב המואר שלי.
הילד שבצאתו משך את החוט והדליק את האור בנשמתי.
יש להסביר.
הבכורה היפיפיה הפכה אותי לדבר שרציתי יותר מהכל-לאמא. היא לימדה ועדיין מלמדת אותי דברים רבים. היא המרכז ממנו הכל התחיל.
וכמו שאומרת היא בעצמה, אני לא יכולה בלעדיה..
אבל את האור הדליק זה שבו מדובר. אינני יודעת איך עשה זאת.
אבל כשיצא, אחרי שסיים לנצל עד תום את הכנסת האורחים המיטיבה שלי- 42 שבועות שלמים.
ואחרי שחכך בדבר עוד יומיים, ליל הסדר והיום שאחריו, סיפק לי צירים במרווחים קבועים ומייסרים, כדי שלא אתבלבל ואשכח לשם מה התכנסנו. החליט שהגיע הרגע, ואז בקלילות פשוט יצא בדולפיניות שכזו.
ובדרך החוצה, על אף שדעתו בטח הייתה מוסחת בדבר מחשבה או תוכנית להמצאה כלשהי משך בחוט והדליק את האור.
עד אז לא ידעתי שיכול להיות מואר כל כך בתוכי.
עד אז לא תארתי לעצמי שיכול להיות לי אוויר כזה בפנים, כזה שיאפשר לי ומאפשר עד היום ללכת הלאה ולהאמין.
לכבוד האירוע הרפורמי המרגש מתכנסת המשפחה שלי.
אלה שכבר כאן – אמא שלי – מתכנסת בדרכה. זאת אומרת: התכנסות היא הדבר האחרון שהיא עושה..
היא כל כך מתרגשת עד שהיא עומדת להתפוצץ, לחוצה, מתלוננת, עסוקה במיני שאלות מיותרות, מערימה קשיים על הזולת –אני- ובעיקר על עצמה.
היא כל כך מתרגשת. וכל כך נוגעת ללב ומצערת הדרך הזו שבה היא בוחרת לעבור את השמחה דרך הסבל.
אני רוצה לחבק אותה ולהרגיע.
אלה שלא כאן –אבא שלי– ואישתו (מספר 3, וזו שמתמידה הכי הרבה זמן..) ואחותה. הגיעו בטיסות ממדינות אחרות.
לקראת בואו של אבא שלי לרוב אני מפתחת תחלואים פיזיים קבועים. (בלי צחוק מילדות כשאני עולה על מטוס בדרך אליו מתכסות כפות הידיים שלי שלפוחיות שאחר כך מתפוצצות ומגרדות כל כך..כשהוא מגיע מלבד כאב גרון ופצע במיקום מדויק באמצע הסנטר אני בדרך כלל לוקה בעייפות נ-ו-ר-א-י-ת)
זהו הסבר על קצה המזלג עד כמה היו יחסינו נעימים ורגועים לאורך השנים..
כמה בטוחה ,מוגנת, מקובלת ללא תנאי ואהובה חשתי תמיד במחיצתו..
אבא הביא איתו חליפה ועניבה, ובכך הפך לצדיק היחידי בסדום המשפחתי המורחב.
תמיד אנחנו נוסעים לקבל את פניו בשדה התעופה.
זה טקס כזה. הילדים שלי באמת מתרגשים לקראתו, ומקווים לטוב.
כולנו מקווים לטוב. הוא הסבא היחיד שיש להם.
והאבא היחיד שיש לי.
למרות שבכל פעם שהרהבתי עוז ואמרתי דבר משהו שיכול היה להתפרש כתלונה כלפיו מעולם לא התייחס לתוכן אלא הפנה אותי ל"שוק אבאים" שלדבריו התרחש בכל יום חמישי בבאר שבע בשוק הזה כך אמר אוכל להחליפו באבא אחר.
התרמית הזו נחשפה באחת הפעמים בהן הזדמנתי לבירת הנגב ביום חמישי. האבאים החלופיים היחידים שהיו שם היו בדואים מאובקים שכלל לא נראו בעינין של להחליף ילדים. בהחלט לא היה אכפת להם למכור לי תבלינים או כפכפים…
פני כולנו לשלום. העינינים רגועים לעת עתה.
הגרון מציק מעט הפצע בסנטר נעלם.
אור אחר מאיר את הדברים והוא רך ומרכך.
פחות כואב.
אמא ואבא. אני. הקירח. ארבעה ילדים. לאחד מהם ברמצווה.
החברים עוטפים אותנו, טווים סביבנו פקעת משי עדינה. בכל יום טלפונים להציע עזרה לדרוש בשלומנו להגיד שהם כאן אם צריך ושנתראה בשבת. בשמחה.
אמא של הקירח בהתרגשות. בטלית של בעלה המנוח יתעטף הבן שלי. בטלית שהייתה שייכת לאבא של הקירח. שעל שמו נקרא חתן בר המצווה.
על הבמה תעמוד הסבתא הנרגשת ותעטוף את היקר בטלית.
בית הכנסת מלא חלונות גדולים והוא שטוף אור.
הבקר במסגרת סיבוב בדרום העיר שכלל רכישת תרגימות לקידוש שאחרי הזמירות של החתן.
כן כן רפורמים ככל שיהיו כיבוד אחרי התפילה צריך שיהיה!
שכנעתי את הקירח לקחת אותי לחנות העודפים החביבה עלי.
זה לא בדיוק שאין לי מה ללבוש, אבל רציתי מאד שמלה חדשה וקייצית.
בחלון עמדה בובת ראווה דקיקה לבושה בשמלה לבנה כותנתית ומדויקת. פרחים בכמות הנכונה קו מותן עשוי היטב ועוד מעלות.
לו רק.. חשבתי לעצמי.
המוכרת ערמה על זרועי כשבע שמלות בגירסאות שונות של שחור, עם טיפה לבן בצווארון עם טיפונת לבן בשוליים וכ"ו.
היה זה הקירח שמלמל מנומך ההדום עליו היה מונח שהוא לא מבין על שום מה כל השחור הזה? ושזה ממש לא אני ועוד כאלה מילמולים.
אז מדדתי את ההיא מהחלון, קטנת אמונה ומהססת והיא עלתה עלי ונראתי בה ממש יפה ולא האמנתי.
כל חודשי הבלי קמח ובלי חלב ובלי סוכר. התגלמו בסופו של דבר לשמלת קיץ מקסימה.
החנות הייתה מוארת מאד בסביבות 11 בבקר.
פניו של הקירח קצת פחות.
כמובן שזו הספציפית לא הייתה עודפים בכלל. קולקציה חדשה..
ניסיתי כמה שחורות וכמה צבעוניות במבצע אבל ליבי לא יכול היה לשכוח את עצמי בשמלה הלבנה.
נשמתי עמוק ביקשתי קצת הנחה. נשמו עמוק בצד השני, נתנו.
חייכתי. יצאתי ובידי שקית. ובתוכה שמלה לבנה פרחונית בדיוקית.
נראה שהאור עובר כחוט זהוב מפיסקה לפיסקה והוא הדבר.
אור חדש וטוב ומנחם.
אור ותיק ומאפשר.
אור בטוח ומנחה.
האור שבסיס שמו של האהוב.
זה שהדליק את האור בתוכי.
