החורף כבר כאן. זאת עובדה.
לוח השנה אינו משקר והנה ממש תיכף מעבר לעיקול ממתינה בעטיפה מפתה ה-שנה ה-באה. למניין הגויים, אבל למי אכפת.
אם יש הזדמנות להחזיק שוב אצבעות ולהאמין שזאת, זאת ממש תהייה ה-שנה שלנו.
השנה שתנבט תתפתח ותגשים את משאלות הלב העייף הטלוא.
חלומות הם עיניין למתמידים. למיטיבי חלום ולכת בשבילי החיים.
חלומות הם עסק לחובבי נצנצים. ריחות מהעבר ומראות שמוקרנים על מסכי הלב מדי פעם בהפתעה.
בפקק ברמזור. בשעה שאני יושבת ליד הגורה וממתינה שיעטפו אותה קורי השינה השקופים. בעת בחישה בסיר עמוס גזר ותפוח אדמה וקישוא.
חלומות הם נוגדי חימצון, דיכאון, הזדקנות והם נדמים כטרמפולינת העל של הנפש.
תמיד חלמתי. כילדה הייתי רוקמת חיים שלמים בשעות הצהריים מדי יום. כשאני מתהלכת בין חדרי הבית הריק. העמוס חפצים. אני.
מיומנת. משחילה חוט של עתיד בקוף מחט דימיונית. אני יודעת את העבודה. ותמיד. תמיד תמיד הם צבעוניים החלומות שלי. ותמיד יש בהם משפחה. ואדן חלון ווילונות כותנה לבנים. ואור.
הם שטופי אור. תמיד.
עם השנים. והעוד שנים שבאו מבטיחות הבטחות, ארוזות בנייר מרשרש נשחקו החלומות שלי.
ואלה שהגשמתי, צבעוניים להפליא. זוהרים בפוקסיה, שלל גוונים של כתומים בוהקים ותכלת. נדמו כגלויות מארצות רחוקות.
המיומנות אבדה לי ובכל פעם שניסיתי לשזור חוט חדש אל הקוף הדמיוני כבדה ידי.
כי חלומות שייכים לרקדנים. ללוליני קרקס. למלחינים. לציירים ונסיכות על קרח. ואני כבדתי. והאור בי עומעם. כי החיים. והמינוס בבנק. והחלומות שרקמתי והכזיבו. והשטויות שעשיתי. והחוכמות. ומה שראיתי ומה שראה אותי והכל כולל הכל. כבדתי.
ובשביל לחלום צריכים קצת צמר גפן. ולחפור עם הידיים עד שמתחת לציפורניים כבר יש ערוגה. לחפור ולשאוף ניחוח טחב אדמתי. לחפור בשביל לטמון אפון פלא. חלום.
בשביל לחזור לחלום. שזה כמו לחדש חוזה צריך להזכר מאיפה צמחו פעם הכנפיים ואיך זה הרגיש לעוף. כשהרוח משייפת בקלילות קצוות חדים בנשמה. וחולפת דרך הסדקים שנבקעו בלב. וממלאת מקומות חשוכים שנזנחו.
וצריך לייצב את היד הרועדת. ולבחור חוט שנארג מזה ומזה. מרגעים של כח ושמחה. ולא לוותר.
ולהכין סל ריק. מרופד ברוך וציפיה להניח את ביצי הפלא. ולכסות. ולהמתין בסבלנות. לשתות קפה. חזק בלי חלב (אפשר עם) ולסדר ארונות. כי כבר חורף וחייבים. ולטאטא כי עונת הנשירה בעיצומה. ולהשקות. לא לשכוח להשקות אמנון ותמר ולוע ארי באדניות. כי זה שחורף לא אומר כלום על רטיבות רצופה.
ואז, בהפתעה. בפקק. ברמזור. תוך כדי בחישה בא הזיכרון של איך זה מרגיש כשיש כנפיים בין השכמות. ואיך זה מרגיש להיות אישה חולמת. שנובט בה חלום. כמו ילד. כמו רעיון.
גם נשים שכבדו חולמות. כך גיליתי רגע לפני שהשנה האזרחית הזאת נגמרת.
אם הן נזכרות בילדה שהן היו. בחוטים המתאימים. ואם יש להן מילים מתאימות לארוג חלומות.