מאיפה מתחילים? איך משתפים בכל אותם רגעים מהאוהל שבהן העיניים מזדגגות, והידיעה שאנחנו עושים את הדבר הנכון מתחזקת? מביטה בתמונות מהימים האחרונים, ופתאום ברור לי במה להתחיל: ברחל מפארן, שהגיעה לשמור על האוהל שלנו בלילה, ואומרת לי, כשנכדתה המתוקה מקפצת לרגליה, שהגיעה לאוהל "כדי לתת את חלקה בשרשרת של הנשים שמפיצות את השלום", רחל שבלילה בלילה עמדה בסבלנות אין קץ והסבירה לזוג חרדים על התנועה, ביקור שבסופו הם העניקו לנו ספר "בהוקרה והערכה", רחל שלא ידעה שעל הבוקר יגיע לאוהל ח"כ אייל בן ראובן מהגליל, ויספר שחמישים אחוז מהחיילים והמפקדים בגדוד שלו נהרגו במלחמת יום כיפור וחמישים האחוז הנותרים נושאים עליהם את הכאב הנורא הזה. ואז רחל אומרת לאייל: "אני האחות של ארז בנימיני", והנשימה של כולנו נעצרת, כי ארז היה המ"פ הנערץ שלו, האיש שאותו הוא שמע אחרון בקשר ואחר כך ראה אותו בנקודת האיסוף של הנפגעים ואחר כך בבית הקברות בנהלל…
אייל מעודד אותנו על העשייה שלנו ואומר שכדי להפוך את הגלגל צריך להמשיך ולעשות עוד ועוד כי זה יהיה "ניצחון בנקודות", ואני לא מצליחה להתעודד ורק חושבת על המחירים הרבים שכולנו משלמים ועל האחיות השכולות שבמעגל לידי, על החיילים שמאבדים חברים ומפקדים ועל האימהות והאבות שחייהם נהרסו ולא מצליחה לעצור את הדמעות. ורק כשאני רואה את האוהל מתמלא בצעירים נפלאים מהמכינה ע"ש רבין, הלב מתרחב והנשימה חוזרת.
כשאני שומעת מאיריס זכאי היוצרת המוכשרת מספרת, באחד מהאירועים של קולנוע מעורר השראה, על תהליך העבודה על הסרט "חפיפה", על "החשיבה של הכלה", שזה מה שנחוץ לבמאית וזה מה שאנחנו עושות פה, כי כדבריה, " יש פה תחושה של חום ואנרגיה מיוחדת"…
וכשדניאלה לונדון דקל באה לצייר את הברכה לנשות הדרום שהגיעו אלינו לציין יחד את יום האחדות, כשאני זוכה לחיבוק חזק ממנואלה דביר מארבע אימהות, חיבוק של שותפות ארוכת שנים, כשהאוהל מתמלא בנשים מכל הארץ ותינוק קטן ומתוק בן עשרה חודשים שלכולנו ברור ש"בשבילו אנחנו כאן", כשאנחנו מקיפות את הכנסת עם שטיחי השלום – מארג אדיר של תקווה מכל פינה בארץ ומבתי ספר ברשות הפלסטינית, כשיעל דקלבאום אומרת לנו שיש לנו כוחות של אור, שרוצים לחדור כדי לחולל ריפוי, שזו המהפכה הנשית האמתית שמייצרת עולם חדש, שמכילה את האנושיות, זה הכוח האמתי, וכולנו יחד מצטרפות לתפילת האימהות, הבוקעת בעוצמה מאוהל האימהות כבר שישה שבועות, ולמחרת בקבלת השבת, כשאנה, ג'ניה וליזה מהקבוצה של דוברות הרוסית מספרות איך תרגמו את דבריו העוצמתיים של דודי מזרחי באוהל לרוסית ופרסמו בעיתון "רלוונט", ואני יודעת שהם תורגמו ופורסמו גם באתר בוקרא בערבית, אני מרגישה את כוחות האור מתפשטים ואת הריפוי מתחולל.
כשאברום בורג אומר את כל האמת על רגל אחת "אי אפשר לקיים שיחה ציבורית כאשר השיחה היא בינארית, האחד הוא אחד והשני הוא אפס, השיחה צריכה להיות כזו של אחד ואחד, רק כאשר אנחנו נכנסים למרחב הציבורי המשותף, שבו כל עמדה כשרה, רק שם יכולה להתחיל שיחה. שיחה לא יכולה להתקיים כאשר צד אחד פוסל את קיומו של האחר או כבוגד או כפשיסט, או כמטומטם.
וכשגלעד שר, מוסיף ואומר: "מה שאתן עושות מאד מאד מאד חשוב בעיני, ואני אומר את זה מהיום הראשון של התנועה…ואחד הדברים הכי חשובים זה היוזמה להכריח כל ממשלה לבחון חלופות מדיניות לא צבאיות לפני שהיא יוצאת למלחמה… כך יכול להיות שתצליחו למנוע מלחמה מיותרת ואין הישג גדול מזה!", אז אני יודעת שעוד שבוע מאחורינו, ואפילו מרשה לעצמי לחייך על כך שביום ראשון, היום, אמור להתקיים דיון של הקבינט על חלופות מדיניות בעזה. הלוואי. ויוצאת לעוד שבוע של התמדה ונחישות באוהל שלנו עם הדרישה הנחרצת לדון בחלופות לעומק וברצינות כדי למנוע את המלחמה הבאה.
