הפוסט פורסם לראשונה בבלוג שלי יומנה של טכנאית ציפורניים
בסוף זה קם ונופל על איך מספרים סיפור. פחות מה מספרים, כי החומרים שמהם מכינים ספרים הם אהבה, שנאה, קנאה, שמחה, בדידות… אתם יודעים, הרגשות האנושיים.
מבחינת ה’איך’, כשאני נתקלת במשפט כזה אני מרגישה שאני בידיים טובות: “אספר לכם מה קרה כי זאת תהיה דרך טובה להציג את אחי. קוראים לו סיימון. אני חושב שהוא ימצא חן בעיניכם. באמת שכן. אבל עוד כמה דפים הוא יהיה מת. ואחר כך הוא לא חזר לעצמו.”
ברור לי שלכותב אין חוקים או אלוהים, וזה דבר שאני מאוד מאוד אוהבת. ונכון. נתן פיילר מטלטל זמנים ומקומות כאוות נפשו, נמצא בתוך הנפש ומחוצה לה, במציאות אחת ובמציאות אחרת איך שרק נראה לו.
יש נרטיב, אבל למי אכפת. בסוף של הסוף מתגלה תחילת העלילה, שאישית הסתדרתי טוב גם בלעדיה בזכות המתנות שפיילר משאיר על הדרך: חירות מחשבה ומשפטים יפהפיים שעשו לי את זה מבחינת הלב וגם, פתחו לי את השכל.
משום שאני לא מאמינה בתקצירי עלילות ולעולם לא קוראת את התקצירים בגב הספרים, וגם מתוך נאמנות למה שכתבתי עד כה אסתפק בציון העובדה שמדובר במתיו הומס בן התשע-עשרה שמספר סיפור על חייו וחיי משפחתו בעבר ובהווה.
מה שבעיקר רציתי, היה לחבק את מתיו ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. אבל איך אעשה את זה והוא בחור מגודל ושמן בן תשע-עשרה, ולי יש עניין עקרוני לא לשקר? חוצמזה, הוא דמות בדיונית.
כאב שהספר נגמר
כאן אפשר לשמוע במשך כשתי דקות מה פיילר חושב על הספר והדמויות (אם מצליחים להתגבר על מחסום המבטא) וכאן, סרטון אנימציה מרגש ויפהפה בהשפעת הספר.
מה שאמרתי על ‘כאב הנפילה’ אפשר להפוך ולקבל את התרשמותי מ’אובלומוב’ של איבן גונצ’רוב. ניסיתי, בחיי. הגעתי בזחילה עד חצי ספר ואז התמוטטתי, מיובשת כאדמת הנגב בבצורת 1960. למרות שגונצ’רוב מגלה תובנות אנושיות מורכבות, והגם שרציתי להיות אחת תרבותית שיודעת לצטט מתוך קלאסיקות, נ-ח-נ-ק-ת-י. הטקסט סגר עליי וסגר עד שדי, ברחתי לנשום בזרועות ספר אחר.
בשליש הראשון, בזמן שאובלומוב מתאמץ באופן מעורר חמלה לעשות שום דבר, בא לי לנער את השמנמן ולצרוח לבורא הדמות: אתה לא רואה שהבנאדם מת משעמום? שישטוף כלים או משהו. אישית, העדפתי לפלות כינים או לחצוב מנהרה באלקטרז בכפית מפלסטיק במקום לקרוא אבל נקראתי לדגל: משימת הכתיבה למועדון הקוראות קודמת לכול. ולכן המשכתי בקריאה, דף אחרי דף, לילות כימים, עד שאובלומוב (הנה בא ספוילר) מבין שהתאהב באולגה.
לא ידעתי שחוסר עשייה (של מישהו אחר) יכול להסב אי נוחות פיסית ממשית: זזתי על הכורסה כמוכת דבר, שחין וברד, ובליבי תקווה אחת – שאדע את טכניקת הקריאה המהירה על בורייה בטרם אגיע לעמוד 150.
אולי זו השפה המיושנת, או קצב החיים שהשתנה, אולי ריבוי הפרטים, המשפטים הסגורים וחסרי הפתעה ואולי זו רק אני אבל אובלומוב הוא תחליף מעולה לבונדורמין ואחרי חמישה עמודים אני נרדמת כמו תינוקת.
תוכלו לראות בי מבקרת בלתי קבילה, מה שאני אכן, כי לא סיימתי את הספר. אבל אני נשבעת שעשיתי הכל, נתתי את המקסימום שהיה בי, עד הטיפה האחרונה, ומה שנשאר לי זה רק להתפלל לשלום עולמי.
פורטרט עצמי (בלי הזקן)
