חלפו שבועיים וחצי מאז הטיפול ואני עדיין לא אני.
אלו הימים "הטובים" שלי, וגם בהם, אני מרגישה שמשהו לא מפוקס בי. רואה קצת מטושטש, משהו קצת מרחף, מידי פעם סחרחורות, מידי פעם בחילה, חסרת אנרגיות ולא מרגישה טעמים.
לאוכל יש זכרון של טעם ויש לו מרקם וריח, אבל אין לו טעם.
והחיים, כמו הטעם של האוכל, קצת מתכהים. לפעמים אני לא לגמרי זוכרת שאני חולה, שיש לי דרך ללחום בה, להתמודד איתה, ואני רק חיה משעה לשעה, מיום ליום.
ולפעמים, כמו חלון קופץ, אני נזכרת בנו יושבים מול הכירורג שמבשר לנו את תוצאות הביופסיה.
וחלקי מילים, יש תאים של גידול
וחלקי מבטים, בפניו המיוסרים של הרופא
ושברי מחשבות, על הרגע הזה שאין ממנו דרך חזרה.
והחלון הזה קופץ לי שוב ושוב, פעם מר, פעם חמוץ, תקועה בלופ הזה של רגע הבשורה.
ואני כמו האוכל, יש לי מראה ומרקם במגע אבל אין לי טעם של רונית,
אני שטוחה מעצמי, מהאנרגיות, מהצחוק, רק הבכי מבליח מידי פעם ושובר את הקו המת הזה שהיה פעם קופצני ומלא טעמים.
ומעבר לפינה מחכה סבב נוסף, שאין לי כוחות אליו, אין לי עוד כוחות לתת לו מעצמי
אבל יש בו טעם
הוא יחזיר לי את החיים.