התקשרתי אליו בדיוק שסיימנו לפנות את השולחן, שמחה שהצלחתי לחמוק מהאורחים, הקינוחים והשאלה הקבועה של למה את עדיין לבד…אני בחוץ, הודעתי לו, שומעת שתיקה מהקו השני, יודעת שהוא מבין אותי, מבין כמה אני שונאת ארוחות חג… גדי לא מאלה שמדברים הרבה, הוא מהאנשים השתקנים, כל מה שהייתי אומרת לו הוא היה שותק ועושה, אבל הפעם, במפגש הזה שלנו, גדי הפתיע אותי, הוא בחר אחרת…דנה, לאן? הוא שאל, אוחז חזק בידית של הדלת, נצמד כול כולו למושב המכונית בדיוק שהצלחתי למנוע התנגשות בתמרור עצור שהפריע לי לעשות פניית פרסה… אני רוצה לחזור הלילה חי הביתה…אתה זוכר את הפעם הראשונה שברחנו יחד מארוחת החג? לחצתי על דוושת הגז יותר חזק, מתעלמת מהערה שלו …איך אפשר לשכוח, הוא מלמל…
בואי נשחה…הוא גמגם, את יודעת…בלי…הוא קרץ לי בשובבות מבלי לסיים את המשפט. רציתי להתאכזר אליו קצת, להראות לו שאני לא מבינה למה הוא מתכוון אבל הצד השמרני שבי הצליח להשתלט על הצד האכזרי. השתגעת?! הפניתי אליו את הגב שיבין שאני לא מרוצה מההצעה שלו לא! לא! ועוד לא! הוספתי בנחרצות, מרגישה את הווריד במצח מתחיל להתנפח מהשתיקה המעצבנת שלו. עמדתי ככה, במשך דקה שדמתה לנצח, רועדת מקור, מנערת מכפות הרגליים את גרגירי החול שנבדקו אליהן, מציצה מדי פעם מאחורי הגב שלי לוודא שהוא עדיין שם, אבל בפעם השלישית שהצצתי הוא כבר לא היה שם. הסתובבתי לאחור מבוהלת, מבחינה בדמות לבנה מדלגת בין הגלים הגבוהים, הולכת ומתרחקת, כשלרגליי מוטלים הבגדים שלו…
חשבתי שתצטרפי אליי, הוא גיחך, מסתכל מבעד לחלון המכונית, להצטרף?! הצחקת אותי! אמרתי, צופרת לנהג חצוף שניסה לחתוך אותי. נשבעת לך שרציתי להסתלק עם הבגדים שלך ולחזור הביתה, להשאיר אותך שם בחוף ערום, אבל למזלך הצד הרך שבי הצליח להכניע את הצד האכזרי…
התיישבתי על החול וחיכיתי לו. היה לי קר אז לבשתי את חולצת הטי שרט הענקית שלו, מרגישה את העיניים שלי הולכות ונהיות יותר כבדות, ערה לעובדה שכבר עברה שעה מאז שהוא נכנס למים, ולא יודעת איך נרדמתי, אבל נרדמתי. למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה לצעקות של אנשים שהתגודדו בקרבת המים, ומצאתי את עצמי רצה חסרת נשימה לכיוון הקהל, מדמיינת בראש שלי את הגרוע מכול, קוראת בשם שלו ללא הפסקה, מתפללת לאלוהים שיעזור לי, הודפת את האנשים עם המרפקים שלי, שומעת אותם מקללים אותי אבל לא היה אכפת לי, רציתי לראות את גדי…את גדי שלי…והצלחתי לראות, לבסוף, הצלחתי לראות, וכשראיתי עמדתי קפואה. עמדתי קפואה מעל שלושה חובשים שטיפלו בקשיש שכנראה התעלף מריצת הבוקר שלו.
איזה יופי שהתעוררת, יפהפייה נרדמת, שמעתי הקנטה מוכרת מאחורי הגב שלי. הסתובבתי אליו, ככה איך שאני, הסתובבתי אליו, עם פנים נפוחים מבכי, כשכל המסקרה השחורה מרוחה לי על הפרצוף, ומסביב לפה ולנחיריים דבוקים מלא גרגירי חול, והשיער שלי נראה כמו רעמה של אריה שבצבצו ממנו חתיכות של שקיות אשפה קרועות שנתקעו בו במהלך הלילה, וכל מה שהוא עשה זה להביט בי בגיחוך ולצלם אותי. הבנתי שאני אוהבת אותך, לחשתי, והוא שתק, רק השד יודע למה הוא שתק. למחרת הודעתי לו בחגיגיות שהתחלתי לצאת עם החבר הכי טוב שלו, זאב.
אני יודע, הוא אמר, מסתכל על השמיים השחורים שמעלינו, אני יודע שהייתי שותק בפעמים שלא הייתי צריך לשתוק, הוא החזיר את המבט שלו אליי, צריך הרבה אומץ כדי לומר את מה שמרגישים…בוא נשחה…קרצתי לו בשובבות, אתה יודע…בלי…
**אני מאחלת חג שמח ושנה טובה לכל הקוראים שלי!**