לו אביגיל היתה חיה בימינו, עדיין היו בה הלהט והנחישות לגלות מיהו הרוצח של בנה. היא לא היתה מניחה לו לחמוק ממנה.
היא היתה מפעילה את קשריה וקסמיה על מנת להגיע אל האמת. מחפשת ברשת האינטרנט תשובות לראיות שאספה וחוקרת לעומק ובשיטתיות את התעלומה.
בוודאי שהיתה נעזרת ב-GPS על מנת להגיע ליעדים מרוחקים ולא מוכרים ושולחת הודעות מתעתעות ב-sms. היא היתה מגיעה עד למפכ"ל המשטרה אם היה צורך בכך.
היא היתה עושה כל שביכולתה, בכדי להכין את הרקע למפלתו של הרוצח.
אם אביגיל היתה דמות עכשווית, היא היתה אישה מתוחכמת, הישגית ומצליחה. אולי מנהיגה או פעילה פוליטית. אישה אסרטיבית, החותרת ללא חת לעבר המטרה שלה. בנחישות.
אך אביגיל, גיבורת ספרו העשירי של אמנון ז'קונט, חיה בשנת 1070 לפני הספירה. האמצעים שברשותה דלים ופחות נגישים. כל זה לא מונע ממנה להפוך כל אבן על מנת לגלות מיהו האחראי לרצח בנה, יותם.
אביגיל היא לא האישה הכנועה והצייתנית, כמקובל בתקופה בה היא חיה. היא פיקחית וממולחת. היא יודעת לתמרן אנשים ולהשיג את מבוקשה.
'אביגיל' ספרו החדש של אמנון ז'קונט, הצליח לרתק אותי כבר מהעמוד הראשון. כריכת הספר עם הצילום החלקי המהפנט של האישה עם העין הירוקה, גרמה לי לצלול פנימה אל הסיפור.
הרומן הבלשי סוער וסוחף. אמנון ז'קונט לוקח אותנו למסע אל תקופה קדומה ואקזוטית. אל תקופה בה מכהן שמשון כשופט וגם דלילה לוקחת חלק פעיל בעלילה. הסיפור מתאר את מסעה של אביגיל, אישתו של אלדד "הרואה" היוצאת לחקור את הרצח של בנה יותם. יותם, אותו היא מכנה "פרח עדין שלי" הוא האוצר היקר לה מכל. לבן שלה יש תכונה מוזרה. הוא ניחן ביכולת הנדירה לחזור על דבריהם של אחרים מילה במילה. תכונה המבדלת אותו מן האחרים ומסמנת אותו כשונה.
"זה היה כישרונו הגדול, בעצם היחיד: לחזור על כל משפט ששמע. די היה שאלדד יתחיל למלמל אחת מתפילותיו, אפילו הנשכחת ביותר, ויותם מיד ידקלם אותה בשטף. לפעמים גרם למבוכה, כשרץ ברחובות העיר וקרא בקול רם אמירות ומשפטים ששמע בבית או מפי אחד השכנים" (עמ' 24-25)
כשאביגיל מגלה שבנה יותם נמצא מת במיטתו, היא משוכנעת במעמקי ליבה כי הוא לא סתם מת מתוך שינה, אלא נרצח. ברור לה, שיותם שמע משהו שמוטב היה שלא ישמע. אולי נוצר הפחד, שמא יחזור על הדברים ומשום כך מצא את מותו.
"פרח עדין שלי, עוד לא הגיע הזמן. חזור אלי" היא נשקה ללחייו, לסנטרו, לצווארו, מחיה אותו ברוק, בזיעה ובדמעות. צרחות האבל טיפסו בגרונה, אך היא עצרה אותן שם. נשמתו של בנה, כך קיוותה, עוד כלואה בחדר, ואולי תשוב". (עמ' 45)
אביגיל קולטת שברי רמזים. היא ערנית, קשובה וממוקדת. "שימי לב לפרטים הקטנים…", שבה הזקנה ואמרה בדמיונה. המחשבות התרוצצו בה. אוספות שברי מראות ומחברות את הסיפור שהאדמה סיפרה: גבר כבד גוף שנעל נעליים בעלות סוליות עץ. מסמרים חיברו את גפת העור אל תחתית הסוליה וטבעו בעפר חותם דמוי כוכב. באחת מעקבותיו נלכדו שרידים של עפר אדום. באחרת – אבן שחורה. (עמ' 57)
אביגיל תקום ותעזוב את צובה, עירה ותלך בעקבות הסימנים ותמצא את עצמה מתעמתת עם אנשים המסתירים ממנה חלקי מידע.
אמנון ז'קונט מוביל אותה ואת הקוראים בדרכים עקלקלות, על גב פרדה או בקרון של עגלה. בין הרים בדרכי אבק. בין שפות ועמים שונים. מקומות וניחוחות מפתים. אביגיל שניחנה בכוחות ריפוי ואף מכונה "המכשפה" מטפלת בעזרת צמחי המרפא באנשים המגיעים אליה והזקוקים לריפוי.
"המטופלים יודעים: המילה הזאת מייצגת כישוף עז, ובעת אמירתה נפקחת נשמתם מלוא עומקה לנוכח עיניה החודרות של המכשפה. הם יודעים גם שעוד לא נרפאה ממותו של בנה, ומי שיש לו שמץ של מידע על זהותו של הרוצח ומעלים אותו מפניה – תרופותיה לא יועילו לו, ואולי אפילו יזיקו". (עמ' 144)
כל העת, אביגיל לא מניחה לנושא הרצח הכאוב. היא דבקה בחקירה הצולבת שלה. "אי אפשר שלא להתרגז לנוכח עזות המצח שלה, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה. היא הקיפה את עצמה בתנים, הופיעה איתם בחגיגות הירח המלא יחד עם הפלשתית, והתגרתה בכל תושבי העיר. היא לא מפסיקה לחקור". (עמ' 158)
מסע הנקמה של אביגיל הוא מסע מעצים. התהליכים שהיא חווה בדרך. היכולות והאומץ שלה. האם בסופו של דבר, תגיע אביגיל במסע שלה אל רוצח בנה? האם היא תזכה להשקיט את הסערה המתחוללת בקירבה? האם תתרחש נקמה?
אני מזמינה אתכם לקרוא ולגלות את התשובה בעצמכם.
אמנון ז'קונט – 'אביגיל', הוצאת כתר. 269 עמ'.
________________________________________________________________________________________________________________________
אהבתם את הפוסט? מוזמנים להירשם כעוקבים לבלוג שלי.
פשוט ליחצו על הכפתור: עקבו אחרי…